כבר שבועיים שאני מנסה לשים פוסט על הסרט "הרמוניות וורקמייסטר" ובלי כוונה יוצא שאני שמה אותו היום. אם לא הייתי יודעת שבאותה מידה יכולתי לשים אותו שלשום (התיישבתי כבר כמה פעמים לכתוב ללא הצלחה), הייתי חושבת שהסיבה להעלאתו היום היא בגלל שהתחיל עשור חדש. אבל מה זה משנה באמת, הסרט הזה לא עוזב אותי מאז שראיתי אותו ואני צופה בקטעים ממנו כמעט בכל יום. זאת הסיבה העיקרית אם כך, והמיסטיקה והנומרולוגיה מסביב מתקבלות על הדעת גם הן, למה לא.

בתחילת העשור שחלף, כשיצא סרטו של הבמאי ההונגרי בלה טאר, הרמוניות וורקמייסטר, כנראה שגם אם בדרך נס הוא היה נקרה בדרכי לא הייתי יודעת לעכל אותו. בכל מקרה הסיכוי להיתקל בסרט הזה בגיל 14 בשערי תקווה של שנת 2000 היה אפסי, הצבת לווייתן ענק מפוחלץ במרכז המסחרי לעומת זאת דווקא הייתה מעוררת התלהבות גדולה. ובצדק.
בסביבות כיתה ג' גיליתי יום בהיר אחד שכולם למדו לקרוא שעון מחוגים מלבדי (הייתי מהראשונים לדעת לקרוא עברית ואנגלית כך שלא מדובר באיטיות כללית), את תאריך הלידה שלי ידעתי רק מכיתה ה' בערך ואת חודשי השנה הלועזיים למדתי לראשונה בגיל 20 תחת אילוץ עבודתי כמנפיקת שוברי טיסה של אל-על. נא לקחת בעירבון מוגבל את הכרונולוגיה שניסיתי לתאר כאן. הזמן, כך נראה, מעולם לא היה מסומן אצלי במיוחד. רובם המוחלט של סרטי העשור שלי לא נעשו בעשור הזה בכלל, חלק גדול מהם נעשה גם לפני שנולדתי.
ימי הולדת וסילווסטרים הם סיבה למסיבה עבורי, ואני קופצת על ההזדמנות אם היא מתאימה להלך הרוח, אבל פעמיים מצאתי את עצמי שואלת אתמול "מה התאריך היום?" בתחילת שיעור ובאמת שלא בזדון. אני נהנית לקרוא רשימות ודירוגים לפעמים (על פי כאלה הגעתי לסרט המדובר כאן), אבל אין בי שום חשק אותנטי לדרג משהו ברצינות.

"הרמוניות וורקסמייסטר" המורכב מסצנות מרהיבות של וואן שוט מתייחס לזמן, לחיים ולאנושות, וכמו הלוויתן הענק שמגיע לכיכר העיירה הפרובינציאלית הקפואה שבו, הוא גורם לי להרגיש מאוד קטנה ביחס לקולנוע ובכלל. וזאת לא הרגשה רעה.
סצינת הפתיחה המרגשת מתחילה בבר המקומי, בעל הבר רוצה לסגור ואחד השתיינים מבקש שייתן ליאנוש להדגים להם, הוא קורא לו ויושבי הבר מפנים את השולחנות לצדדים. יאנוש מעמיד אותם כמערכת השמש והכוכבים ומדגים את פעילותה עד לליקוי שבעקבותיו יחדול העולם מלהתקיים. שתיקה מעיקה משתררת בבר, כולם עומדים קפואים במקומם. "אבל… אין צורך לפחד… זה עדין לא נגמר" הוא ממשיך בהיסוס ואז מחזיר את העולם לתחייה עבורם בעזרת הסבר קצת יותר קסום מהתיאור המדעי של הליקוי. השתיינים ממשיכים להסתובב אחד סביב השני וסביב עצמם ולי נדמה שאם רגע קולנועי שכזה נהגה רק בשנת 2000 הכל עוד יכול לקרות. בעל הבר קורא לכולם לעזוב ונעמד ליד הדלת, יאנוש ניגש ואומר לו תוך כדי שהוא לובש את מעילו "אבל מר האגלמייר, זה עדיין לא ניגמר" ויוצא אל הלילה הקפוא. וזאת באמת רק ההתחלה של הסרט.

.

.

'הילדים הנוראים' הם אליזבת' ופול, שני אחים בני עשרה שלנסות להסביר אותם ללא הצלחה זה פשוט לשכתב כאן את התסריט מחדש, שזה בדיוק מה שהוא עושה. אחד ההסברים האהובים עלי בסרט הוא שאין בינהם מבוכה אחד מהשניה כי הם שני חצאים של אדם אחד. הם מבלים את מרבית חייהם בחדרם המבולגן במיטותיהם זה לצד זו ומשגעים אחד את השניה למוות. יש להם לשעשוע את חברם הכנוע בן העשירים ג'רארד, וגם חברתה החדשה של אליזבת', אגט'ה, מצטרפת לסיפור והיא נראית כמו דרג'לוס - בן כיתתו הסורר ומושא תשוקתו של פול (והרי שניהם מגולמים ע"י אותה שחקנית), מה שמעורר את תשומת לבו של פול אליה למורת רוחה של אחותו. וכל הסיפור הוא מה שבין כל אלה שבעיקר נבחש על ידי האחים.

'הילדים הנוראים', שנכתב על פי ספרו של ז'אן קוקטו, הוא סרטו השני של ז'אן פייר מלוויל והוא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר. האווירה של הסרט כל כך ייחודית ולא מחויבת לשום ז'אנר, בכל פעם שאני צופה בו אני מרגישה שאני נכנסת לקצב המסחרר שלו לחלוטין (וגם בנסיעות הבוקר באוטובוס אני נכנסת לקצב שלו, עם ויוואלדי. סרט מרחיב אופקים).
המקצב הוא הדבר הדומיננטי בעיני, אבל כדאי לציין שזהו סרט מרהיב מבחינה אסתטית, ושנון בצורה בלתי רגילה. הסגנון הספרותי שלו כובש.
סרטו הראשון של מלוויל, 'שתיקת הים', גם הוא עיבוד קולנועי מאוד ספרותי לספר (זה יוצא ברור?). באופן שונה לחלוטין, הסרט הוא שני ערוצים - אחד של המספר שנזכר לאחור בוויס אוובר, ושני של דמותו של קצין נאצי במונולוגים ארוכים נטולי מענה מצד אותו מספר ממש ואחייניתו הדוממים (האחיינית חוזרת ופותחת פה גדול כאליזבת' ב'הילדים הנוראים').
ישנה בעייתיות במידת הקולנועיות של סגנון כזה, ועדיין זה סרט יפה ומעניין.
בסרטו השני מצא מלוויל נוסחה הרבה יותר מוצלחת להקראת סיפור בקולנוע. סרט שנעשה בהשפעתו הוא 'ז'יל וג'ים' של טריפו (שהילל את הסרט), כל הסגנון הסיפורי שלו שאוב משם באופן מובהק. טריפו ממש מקריא את העלילה של 'ז'יל וג'ים' בטונים דומים להקראת העלילה שמבצע קוקטו עצמו ב'הילדים הנוראים'. בשני הסרטים העיבוד הקולנועי-ספרותי הוא חלק
גדול מקסמם.
בתוספות מהדורת הקריטריון יש התפלפלות צרפתית על השאלה האם הסרט בעצם בויים על ידי קוקטו ולא מלוויל, אני חושבת שטריפו צדק כשכתב שזו פשוט יצירה בארבע ידיים.

.

הסרט כולו בצרפתית, מלווה ביצירות מהפנטות של ויוואלדי ובאך, אבל הנה דווקא שיר קטן ומתוק באנגלית ששר בחור בשם מלווין מרטין, שלא רק מבצע אותו בסרט ומגלם את ארוסה העשיר של אליזבת', אלא גם כתב והלחין אותו במקור.
השיר מוקדש לאליזבת' שאהבתה האמיתית כמובן תמיד תהיה נתונה לפול ואת סיום יחסיהם הוא מגדיר כסגירת ספר.

משהו בסרט 'גילדה' ליווה אותי מאז צפיתי בו לראשונה ביום חמישי שעבר. כך יצא שצפיתי בו שוב פעם שנייה. ואז שלישית. את השיר אני משמיעה כאן בבית שוב ושוב. בעת שטיפת כלים יש לי רק שיר אחד לזמזם. ברור שכל זה מעיד עליי ועל הרגלי הצפייה הסמוריים שלי יותר מאשר על הסרט, ובכל זאת, אני מנסה להבין מה ב'גילדה' דבק בי כל כך.

צריך רק לתת לטום קורטני להוציא כמה מילים מהפה, ומיד הקסם שבמוזרות שלו כובש את המסך.  אולי זה משהו באינטונציה, בהרמת הגבות התכופה. קשה למקד, אבל זה שם.

שלוש סיבות לאהוב את טום קורטני:

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים
סרט יפיפה על בן מעמד הפועלים שנכנס למוסד לעבריינים צעירים, שם מתגלה כישרון הריצה שלו. במהלך הריצוי והריצות נחשפים עוד ועוד פרטים על מהלך חייו עד לאותה נקודה.
ריצה היא גם בריחה וגם גורל ("Running's always been a big thing in our family"), והנער מנסה לברוח ממה שנראה כייעודו והיה גם גורלו של אביו לפניו. מרגש נורא.
(מזכיר לי את השיר You Are A Runner And I Am My Father's Son)

Billy Liar
נער בעל דמיון מפותח בורח מחיי העיירה האפרוריים לפנטזיות פרועות, אבל רק הולך ומסתבך בשקרים והמצאות. שתי הדובשניות הטיפשות שהוא מאורס להן במקביל בכלל רואות בו בחור ממוצע לחלוטין שסוף סוף מוכן לתת להן טבעת ותו לא. רק בחורה מגניבה כמו ג'ולי כריסטי מסוגלת להעריך את אופיו יוצא הדופן באמת, ולנסות לשכנע אותו לממש את הפנטזיות שלו בעולם האמיתי, זה שנמצא מחוץ לראשו.

המלביש
סרט מופתי שכולו הצצה אל מאחורי הקלעים של מערכת יחסים תלותית בין שחקן תאטרון מוערך ועוזרו. קורטני ואלברט פיני כל כך אדירים כל אחד בדרכו, שכמעט קשה להכיל את הנוכחות המשותפת שלהם.
בניגוד לשני הסרטים הראשונים, שנעשו בתחילת שנות השישים על ידי במאי הקולנוע הבריטי החדש, הסרט הזה הוא מ-83 ומוכיח שהקסם של קורטני לא תלוי בפוטוגניות שברוח נעורים פורצת דרך וצילום שחור לבן, אלא מובנה עמוק באישיותו.

קטע חמוד מבילי בדאי:

*ולקינוח - Yo La Tengo - Tom Courtenay

כבר לא צריך לבחור, השילוב המושלם בין אופרה לנישנוש. ועוד בסטופ מושן.

*תוספת לבעלי קיבה חזקה: ביונסה עושה את כרמן למען פפסי, בבימויו של ספייק לי.
(מבוסס על ההיפ-הופרה בכיכובה. כן כן.)

"Where The Buffalo Roam", סרט של ארט לינסון מ-1980 בכיכובו של ביל מאריי, מתאר כמה מקורותיו של העיתונאי
ד"ר האנטר ס. תומפסון, ממציא עיתונות הגונזו שהיה ידוע בחיבתו לאלכוהול, סמים וכלי נשק, וסלידתו מניקסון. השילוב של ארבעת המרכיבים האלה מייצר קוקטייל קטלני.
לצלילי פסקול מקורי של ניל יאנג, וחמוש, בין היתר, בעורך דינו המטורלל (פיטר בויל), יוצא תומפסון לפרק כל חלקה נורמטיבית שנקרית בדרכו ומשאיר מאחוריו שובל של הריסות ומצב רוח טוב.

קטע חביב עליי במיוחד מוויקיפדיה:
"בשנת 1970 תומפסון השתתף בבחירות מקומיות לתפקיד השריף במחוז פיטקין שבקולורדו מול שריף רפובליקני. במצע הבחירות הופיעו סעיפים כגון דה-קרימינליזציה של שימוש בסמים, הפיכת הרחובות למדרחובים מדושאים, איסור בנייה מעבר לגובה המסתיר את נוף ההרים ושינוי שם העיירה אספן ל-"Fat City".
הוא גילח את ראשו וכך כינה את יריבו - ששערו היה קצר - "ארוך השער" (כינוי גנאי להיפים)."

.

לא סיימתי לצפות בנער החידות ממומביי הבלתי נסבל (הטריילר בהחלט מייצג סגנונית את הסרט, מינוס כמה סצנות אונס ועקירות עיניים), אבל המסר החשוב עבר:
יש סיכוי שהשאלות במבחן הפסיכומטרי יתבססו על מהלך חיי באופן כרונולוגי, אחת אחת יטפטפו וישזרו להן לכדי אגדה מופלאה אשר סובבת את קורותיי. אמן.
אם לא, יש גם את הגישה של סקובי מאגדות וסיפורים שהשחיר את הריבועים בטופס התשובות בצורת 'FUCK THIS SHIT'.
יצא שהמתמטיקה שלו מאוד חזקה והאנגלית מאוד חלשה.

הנה אחד הרגעים האהובים עליי של סקובי, שמבין שלולא היטלר לא היינו קיימים. אי אפשר לקחת להיטלר את הקרדיט על זה.

לחברת סיגריות שווייצרית בשם parisienne people יש קמפיין מרשים של פרסומות שנעשו על ידי במאים ידועים.
החופש האמנותי שהמפרסמים נתנו גדול ומדובר במקבץ פרסומות ביזארי במיוחד.

בשלל שיצא לי לראות היו בין היתר (אפשר לראות בלינקים): רומן פולנסקי, ג'וזפה טורנאטורה, אנקי בילאל, רוברט אלטמן, האחים כהן, ז'אן-לוק גודאר, וים ונדרס ואמיר קוסטריצה.

החביבה עליי מכולן היא זו של דיוויד לינץ',  סרטון קצר ומהפנט שאפשר לשקוע בו ולראות בלופ:

*באתר של לינץ' אפשר לצפות בכל הפרסומות שלו. משעשעת במיוחד סדרת פרסומות לקפה בפחית של חברה יפנית, המבוססת על הסדרה טווין פיקס, ומשתתפים בה מיטב שחקניה (בכיכובו של קופר). אולי על מנת להתגבר על המבוכה שבקונספט המטופש, לינץ' דאג שזה יהיה מאוד מאוד מגוחך וחסר כל יומרה. בכל אופן, יצא חינני בעיני. לפי מה שכתוב באתר, החברה לא הייתה מרוצה וביטלה את סדרת הפרסומות שהייתה מתוכננת להמשך. לי זה דווקא עשה חשק לפחית, אבל אני גם צרכתי כל כך הרבה עוגות פירות וקפה בפעם האחרונה שצפיתי בסדרה שזה כנראה לא מייצג.

"וכשאמות אי פעם - ואני אמות בקרוב, זה ברור, אמות ולא אשלים עם העולם הזה,
שהרי גם אם אכיר אותו מקרוב ומרחוק, מבפנים ומבחוץ, גם אז לא אשלים איתו -
כשאמות, והוא ישאל אותי: "טוב היה לך שם? ואולי היה לך רע?"- אז אשתוק,
אכבוש עיני בקרקע ואשתוק; ואת האלם הזה מכיר כל מי שיודע מה סופה של שתיה כבדה וממושכת.
כי מה הם החיים אם לא השתכרות רגעית של הנשמה? וגם החשיכה שהנשמה אובדת בה?
כולנו כאילו שתויים, אבל כל אחד לפי דרכו"
(מתוך הספר 'מוסקבה - פטושקי' של ונדיקט ירופייב)

.

את התסריט ל - a day at the beach כתב רומן פולנסקי על פי סיפור קצר, הוא הפיק את הסרט וקיבל מימון בזכות הופעת אורח ללא תשלום של פיטר סלרס.
פולנסקי כבר ליהק את הצוות והיה אמור לביים אך בעקבות רצח אשתו, השחקנית שרון טייט, על ידי חבורת מנסון ב-69′, הוא העביר ברגע האחרון את הסרט לידיו של במאי בשם סימון הסרה (שמעון אבו חצירה).
הסרה, שהיה מיודד עם פולנסקי, היה במאי פרסומות בארה"ב וזהו סרטו העלילתי היחיד. שלוש שנים לאחר מכן הוא ביים בישראל את הסרט התיעודי "בן גוריון זוכר", ובו מתועדת שנת חייו האחרונה של דוד בן גוריון.
אחרי הצפייה בסרט דווקא סיקרן אותי לראות עוד משהו שהסרה עשה, והיה לי די חבל לגלות שהסרט היפה הזה לא קידם המשך עשיית סרטים שלו. הסיבה לכך היא אולי גם בגלל שהסרט נגנז ולא הגיע להקרנות בקולנוע (הוא הוקרן בכמה פסטיבלים לאחר שהושלם), ורק בשנים האחרונות קיבל הפצת די.וי.די.

ברני (מייק ברנס) מגיע לקחת את וויני מבית אמה ליום כיף, מרגע הגעתו הוא מקבל יחס חשדני ונשאל אם שתה, הוא עונה שלא ומגניב כוסית מארון המשקאות בסלון בזמן שהאם מחליפה בגדים. וויני מספרת לו שהיא יודעת שהוא שתה אבל היא לא רוצה שהם יריבו.
וויני היא ילדה קטנה וחייכנית, יש לה ברזלים על הרגל עקב מחלה והיא צולעת את דרכה במעיל גשם צהוב בעקבותיו של "הדוד ברני", שהוא בעצם אביה הביולוגי. היא לא יודעת שבן זוגה של אמה הוא לא אביה האמיתי, וכשברני מנסה להסביר לה שכואב לו להיקרא על ידה "דוד" היא מתבלבלת ומתעצבנת. בצדק. היא ממש קטנה ומשום מה ברני לא עושה לה הנחות.
במשך יום שלם וגשום במיוחד מתהלכים להם ברני ווויני בסביבת החוף, הגשם הנוראי לא מקבל מהם שום התייחסות (בטח שלא מטריה).
ברני זז ממקום למקום לפי פוטנציאל השתייה הגלום בו ווויני משתרכת מאחוריו.
שקוע בעצמו וביגונו הוא פוצח במונולוגים ארוכים של שתיין על החיים והאנושות. בטונים תיאטרלים ומחוות גוף גדולות הוא קורא אל עבר הים מילים קשות ווויני מתפוצצת מצחוק, היא מרותקת לכל שינוי טון, לכל קפיצה.
ברני יכול לתקוף מילולית אנשים באופן ספונטני, או לחטוף מכות ממישהו שהוא חייב לו כסף, אך וויני לא נבהלת. היא מושכת בידו ומבקשת ללכת כשהוא מתפרץ על זר, ומניחה דשא על הברך הפצועה שלו.
למרות ההזנחה הפושעת בהשגחה על הילדה, יש משהו יפה בדינמיקה המעוותת של השניים, היא כל כך צורמת ובלתי נסבלת לפעמים, אבל גם מיוחדת ונוגעת ללב.
אווירת הסרט מתמשכת ומטרידה. אין התקדמות עלילתית, ועדיין, יש תהליך הכרות הולך ומעמיק עם מאבקיו הפנימיים, המקבלים ביטוי מוחצן ביותר, של ברני, שהוא מעין גיבור הצגת יחיד (מבחינתו לפחות, מלבד וויני לצידו, חולפות על פניו עוד דמויות רבות).
היום שלהם ביחד ממשיך להתקדם בצורה עקומה ומסוחררת, ובקצב לא אחיד, לא ברור לאן.
דבר אחד בטוח, יהיה שם משהו לשתות.

כאן אפשר לראות את הסצנה בהשתתפותו של סלרס: