.

מכונית ספורט שחורה סובבת סחור וסחור על רקע נוף מדברי, נכנסת ויוצאת מהפריים, כך היא ממשיכה וממשיכה לה. רגעים ספורים מתחילים להרגיש כמו נצח ותחושת מודעות עצמית גוברת ומטה את תשומת הלב אל אופן הישיבה בכיסא, ואל רחשי ונשימותיהם של הצופים באולם. הרבה אחרי שנדמה שהרגע הזה מיצה את עצמו לחלוטין, המכונית נעצרת והגיבור יוצא מהאוטו. קאט. אז זה הולך להיות ככה מעכשיו. פתיחת הסרט היא לא רק מטאפורה קטנה לחייו של הגיבור (ככזאת היא אפילו די מיותרת), זוהי הצהרת כוונות קולנועית ברורה – דעו לאן אתם נכנסים.

ל"אי שם" אין עלילה, ישנה איזושהי התרחשות מסוימת. ג'וני מרקו (סטיבן דורף) הוא כוכב סרטי אקשן, הסרט לא ממהר להדגיש את האפיון הזה ולוקח זמן להבין שחיי העליבות שהוא מנהל הם בעצם חיי זוהר. הוא נוסע במכונית ספורט, חי בבתי מלון, משתתף באירועי יחצנות ובכל פינה מחכה מישהי שמעוניינת לשכב איתו, אם כי נדמה שכל אלו מאופיינים בסתמיות לא סקסית בעליל. קליאו (אל פנינג) היא בתו בת ה-11 ממישהי שאינה בת זוגתו ועד סוף הסרט יתקבל בקושי שמץ של מידע לגבי טבע יחסיו עם אימה. קלואי מבקרת את אביה מעת לעת ובאחד הביקורים האם מבקשת ממנו לשמור עליה לימים הקרובים עד תחילת מחנה הקיץ שלה, מאחר והיא כרגע לא מסוגלת ("למה" זאת שאלה לסרט אחר). מכאן ג'וני וקלואי מבלים יחד בשגרתו, שנעה בין משחקי טלוויזיה וזלילת ג'אנק פוד בחדר המלון בו הוא מתגורר, לבין טקסים מצועצעים וקבלות פנים מפוארות באיטליה. התפאורה המשתנה לא משפיעה על השניים, אין חיכוכים או התלקחויות ונראה שדיי נעים להם יחד. ג'וני מאוד לא מרוצה מהחיים שלו, השהייה המרוכזת במחיצתה של קלואי רק מחדדת את תחושת הריקנות האופפת את חייו, והרי לכם מה שאמור היה להיות ספויילר מטורף - בסוף הוא מחליט שהוא הולך לשנות אותם. אבל אי אפשר לקלקל מכונה שלא עובדת*.

"אי שם" הוא סרט שבלתי אפשרי לעשות לו ספויילרים, כנראה שהסרט גם לא יימצא חן בעייני מי שממש מפחד מספויילרים, פשוט כי לא ממש קורה בו כלום. אין בסרט כמעט טקסט, הדיאלוגים המועטים מאוד פשוטים וחסרי תכלית, אין בו תפניות עלילתיות משמעותיות (גם לא ממש עלילה) ואין בו אפילו דרמה. מתוך כל החסר הזה נותרים רגעים ארוכים ושקטים שבהם ניתן להתבונן ולשקוע (או במחשבות או בתרדמת), כל צופה לעצמו, שכן נדמה שהסרט ממעט לספק איזושהי הכוונה לגבי המוצג בו. וזה יכול להיות דבר נפלא, לפעמים, שסרט לא "עובד" ואל מול ההתנהלות הפאסיבית למדי שלו הצפייה דווקא נהיית אקטיבית. פתאום יש הרבה יותר זמן לחשוב, להתעמק בתווי פניה של דמות מסויימת, לסקור גם את צדדיו של פריים סטאטי, לבהות בתנועה רפטטיבית מתמשכת, לבודד איזה צליל רקע אינסופי ולשקוע לתוכו. טמון כאן פוטנציאל לחוויה קולנועית מייגעת (כזה שהתממש לדוגמה בסרטו האחרון של ג'ים ג'רמוש, "גבולות השליטה"), אך במקרה הזה אין היא כזו כלל. יש בסרט משהו נטול יומרות ורווי כנות, שמנטרל את החשד של הכוונה הזדונית המכונה "התפלצנות".

הבמאית סופיה קופולה, שסרטיה מרבים לעסוק בהתבגרותן של נערות על רקע חיי שפע (התמצית לכך הייתה ב"מארי אנטואנט" הראוותני), שומרת על מאפיינים רבים מסרטיה הקודמים. לא מעט רגעים ב"אי שם" מעלים מיד בזיכרון את "אבודים בטוקיו" המרגש (זה מהפוסט הקודם שהואלתי בטובי להעלות): גם כאן הסרט מתרחש על רקע בית מלון ועוסק בגבר מתוסכל ומפורסם ובמפגש שלו עם בחורה הצעירה ממנו בהרבה, חכמה ובוגרת לגילה, הסוחבת גם היא מטען תסכול משלה, גם כאן הם מוקפים בזרים מוזרים וחולקים ביניהם סוד של אושר רגעי והבנה הדדית, וגם כאן הבחורה נרדמת והגבר נשאר ער להרהר על השינוי שהיא הפיחה. ב"אבודים בטוקיו" הוא לוחש לה משהו באוזן שרק היא שומעת והצופים לא, ב"אי שם" הוא מתנצל כשהיא לא שומעת ורק הצופים שומעים.

בעוד שסרטיה הקודמים של קופולה מציגים אסופה של רגעים מיוחדים המלווים לרב במוסיקה דומיננטית, בסרט זה היא מוותרת כמעט לחלוטין על הוספת מוזיקה חיצונית ומציגה בעיקר את התפל. וזו החלטה יפה מאוד. נדמה שכל סצנה מגיעה רגע אחרי שאולי קרה משהו מיוחד ונגמרת רגע לפני שאולי יקרה. הסרט הוא אסופה של רגעים מפוספסים, אלו שלרב נחתכים החוצה. נחתכה הדרמה, הושארו הרגעים בין לבין וכל התחום האפור הזה לא מעורר רגשות עזים - אף אחד לא יתגלגל מצחוק, אף אחד גם כנראה לא יפרוץ בבכי. אבל כשמתגנב צחקוק מתוך איזו דקות אגבית, או כשלרגע מבט של אחד מהשניים נוגע ללב, מי שמצליח לחיות בשלום עם תחושת התסכול הנוצרת מהסרט יקבל גם תחושה שהרגע הזה הוא רגע נעים משלו. מי שלא יצליח, ייצא מהסרט מאוד ממורמר ותחושת הנוסטלגיה היחידה שהוא יחוש תהיה לפתח המילוט שהציעה לו סצנת האזהרה הפותחת.

הבחירה להציג בסרט יחסי אב-בת יוצרת את ההנחה שהולך להיות בלתי נמנע לבחון בו את הפן האוטוביוגרפי של הבמאית, שכנראה תצטרך לעשות סרטים הרבה יותר נועזים בשביל לא להיות בראש ובראשונה "הבת של". אבל הסרט ממש לא קורץ לכיוון הזה, נראה שרק המתאמצים ביותר ינסו להסיק ממנו משהו משעמם לגבי אבהותו של הבמאי פרנסיס פורד קופולה לבתו ויעסקו בענייני "היה או לא היה". למרות זאת, הפן האישי חזק מאוד ועל הסרט כולו שורה אווירה המתעתדת להיות נוסטלגית. קופולה, שעד כה עשתה סרטים רק בתור בת להורים והתמקדה בחוויית הנערה המתבגרת, מצרפת עכשיו את הצד השני של המטבע. מתקבל הרושם ברגעים רבים שבעוד שג'וני חווה אותם באופן מאוד עמוק בהווה,
אלו יהפכו רק בעתיד לזיכרונות ילדות מרגשים של קליאו הנונשלנטית. קופולה עושה הבדלה מאוד מדויקת בין החוויה של אדם מבוגר המבין שהחיים אינם אינסופיים ונוצר את הרגעים הקטנים עם ילדיו, לבין האופן שבו ילד שלא חושב במושגים כמותיים על קיומו, חווה את אותם רגעים עם הוריו. אולי בגלל זה בשיר היחיד שהיא בחרה להוסיף לסרט
I'll Try Anything Once", The Strokes)"), ישנה שורה שאומרת "למה לא לנסות את הכל, אם אתה זוכר את זה רק פעם אחת".

*גילוי נאות: אני וסופיה קופולה היינו יכולות להיות חברות. גם אני מצטטת את גיבורי האינדי שלי - מתוך "חלודה" של אלעד זאב.

כבר שבועיים שאני מנסה לשים פוסט על הסרט "הרמוניות וורקמייסטר" ובלי כוונה יוצא שאני שמה אותו היום. אם לא הייתי יודעת שבאותה מידה יכולתי לשים אותו שלשום (התיישבתי כבר כמה פעמים לכתוב ללא הצלחה), הייתי חושבת שהסיבה להעלאתו היום היא בגלל שהתחיל עשור חדש. אבל מה זה משנה באמת, הסרט הזה לא עוזב אותי מאז שראיתי אותו ואני צופה בקטעים ממנו כמעט בכל יום. זאת הסיבה העיקרית אם כך, והמיסטיקה והנומרולוגיה מסביב מתקבלות על הדעת גם הן, למה לא.

בתחילת העשור שחלף, כשיצא סרטו של הבמאי ההונגרי בלה טאר, הרמוניות וורקמייסטר, כנראה שגם אם בדרך נס הוא היה נקרה בדרכי לא הייתי יודעת לעכל אותו. בכל מקרה הסיכוי להיתקל בסרט הזה בגיל 14 בשערי תקווה של שנת 2000 היה אפסי, הצבת לווייתן ענק מפוחלץ במרכז המסחרי לעומת זאת דווקא הייתה מעוררת התלהבות גדולה. ובצדק.
בסביבות כיתה ג' גיליתי יום בהיר אחד שכולם למדו לקרוא שעון מחוגים מלבדי (הייתי מהראשונים לדעת לקרוא עברית ואנגלית כך שלא מדובר באיטיות כללית), את תאריך הלידה שלי ידעתי רק מכיתה ה' בערך ואת חודשי השנה הלועזיים למדתי לראשונה בגיל 20 תחת אילוץ עבודתי כמנפיקת שוברי טיסה של אל-על. נא לקחת בעירבון מוגבל את הכרונולוגיה שניסיתי לתאר כאן. הזמן, כך נראה, מעולם לא היה מסומן אצלי במיוחד. רובם המוחלט של סרטי העשור שלי לא נעשו בעשור הזה בכלל, חלק גדול מהם נעשה גם לפני שנולדתי.
ימי הולדת וסילווסטרים הם סיבה למסיבה עבורי, ואני קופצת על ההזדמנות אם היא מתאימה להלך הרוח, אבל פעמיים מצאתי את עצמי שואלת אתמול "מה התאריך היום?" בתחילת שיעור ובאמת שלא בזדון. אני נהנית לקרוא רשימות ודירוגים לפעמים (על פי כאלה הגעתי לסרט המדובר כאן), אבל אין בי שום חשק אותנטי לדרג משהו ברצינות.

"הרמוניות וורקסמייסטר" המורכב מסצנות מרהיבות של וואן שוט מתייחס לזמן, לחיים ולאנושות, וכמו הלוויתן הענק שמגיע לכיכר העיירה הפרובינציאלית הקפואה שבו, הוא גורם לי להרגיש מאוד קטנה ביחס לקולנוע ובכלל. וזאת לא הרגשה רעה.
סצינת הפתיחה המרגשת מתחילה בבר המקומי, בעל הבר רוצה לסגור ואחד השתיינים מבקש שייתן ליאנוש להדגים להם, הוא קורא לו ויושבי הבר מפנים את השולחנות לצדדים. יאנוש מעמיד אותם כמערכת השמש והכוכבים ומדגים את פעילותה עד לליקוי שבעקבותיו יחדול העולם מלהתקיים. שתיקה מעיקה משתררת בבר, כולם עומדים קפואים במקומם. "אבל… אין צורך לפחד… זה עדין לא נגמר" הוא ממשיך בהיסוס ואז מחזיר את העולם לתחייה עבורם בעזרת הסבר קצת יותר קסום מהתיאור המדעי של הליקוי. השתיינים ממשיכים להסתובב אחד סביב השני וסביב עצמם ולי נדמה שאם רגע קולנועי שכזה נהגה רק בשנת 2000 הכל עוד יכול לקרות. בעל הבר קורא לכולם לעזוב ונעמד ליד הדלת, יאנוש ניגש ואומר לו תוך כדי שהוא לובש את מעילו "אבל מר האגלמייר, זה עדיין לא ניגמר" ויוצא אל הלילה הקפוא. וזאת באמת רק ההתחלה של הסרט.

.

'הילדים הנוראים' הם אליזבת' ופול, שני אחים בני עשרה שלנסות להסביר אותם ללא הצלחה זה פשוט לשכתב כאן את התסריט מחדש, שזה בדיוק מה שהוא עושה. אחד ההסברים האהובים עלי בסרט הוא שאין בינהם מבוכה אחד מהשניה כי הם שני חצאים של אדם אחד. הם מבלים את מרבית חייהם בחדרם המבולגן במיטותיהם זה לצד זו ומשגעים אחד את השניה למוות. יש להם לשעשוע את חברם הכנוע בן העשירים ג'רארד, וגם חברתה החדשה של אליזבת', אגט'ה, מצטרפת לסיפור והיא נראית כמו דרג'לוס - בן כיתתו הסורר ומושא תשוקתו של פול (והרי שניהם מגולמים ע"י אותה שחקנית), מה שמעורר את תשומת לבו של פול אליה למורת רוחה של אחותו. וכל הסיפור הוא מה שבין כל אלה שבעיקר נבחש על ידי האחים.

'הילדים הנוראים', שנכתב על פי ספרו של ז'אן קוקטו, הוא סרטו השני של ז'אן פייר מלוויל והוא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר. האווירה של הסרט כל כך ייחודית ולא מחויבת לשום ז'אנר, בכל פעם שאני צופה בו אני מרגישה שאני נכנסת לקצב המסחרר שלו לחלוטין (וגם בנסיעות הבוקר באוטובוס אני נכנסת לקצב שלו, עם ויוואלדי. סרט מרחיב אופקים).
המקצב הוא הדבר הדומיננטי בעיני, אבל כדאי לציין שזהו סרט מרהיב מבחינה אסתטית, ושנון בצורה בלתי רגילה. הסגנון הספרותי שלו כובש.
סרטו הראשון של מלוויל, 'שתיקת הים', גם הוא עיבוד קולנועי מאוד ספרותי לספר (זה יוצא ברור?). באופן שונה לחלוטין, הסרט הוא שני ערוצים - אחד של המספר שנזכר לאחור בוויס אוובר, ושני של דמותו של קצין נאצי במונולוגים ארוכים נטולי מענה מצד אותו מספר ממש ואחייניתו הדוממים (האחיינית חוזרת ופותחת פה גדול כאליזבת' ב'הילדים הנוראים').
ישנה בעייתיות במידת הקולנועיות של סגנון כזה, ועדיין זה סרט יפה ומעניין.
בסרטו השני מצא מלוויל נוסחה הרבה יותר מוצלחת להקראת סיפור בקולנוע. סרט שנעשה בהשפעתו הוא 'ז'יל וג'ים' של טריפו (שהילל את הסרט), כל הסגנון הסיפורי שלו שאוב משם באופן מובהק. טריפו ממש מקריא את העלילה של 'ז'יל וג'ים' בטונים דומים להקראת העלילה שמבצע קוקטו עצמו ב'הילדים הנוראים'. בשני הסרטים העיבוד הקולנועי-ספרותי הוא חלק
גדול מקסמם.
בתוספות מהדורת הקריטריון יש התפלפלות צרפתית על השאלה האם הסרט בעצם בויים על ידי קוקטו ולא מלוויל, אני חושבת שטריפו צדק כשכתב שזו פשוט יצירה בארבע ידיים.

.

הסרט כולו בצרפתית, מלווה ביצירות מהפנטות של ויוואלדי ובאך, אבל הנה דווקא שיר קטן ומתוק באנגלית ששר בחור בשם מלווין מרטין, שלא רק מבצע אותו בסרט ומגלם את ארוסה העשיר של אליזבת', אלא גם כתב והלחין אותו במקור.
השיר מוקדש לאליזבת' שאהבתה האמיתית כמובן תמיד תהיה נתונה לפול ואת סיום יחסיהם הוא מגדיר כסגירת ספר.

משהו בסרט 'גילדה' ליווה אותי מאז צפיתי בו לראשונה ביום חמישי שעבר. כך יצא שצפיתי בו שוב פעם שנייה. ואז שלישית. את השיר אני משמיעה כאן בבית שוב ושוב. בעת שטיפת כלים יש לי רק שיר אחד לזמזם. ברור שכל זה מעיד עליי ועל הרגלי הצפייה הסמוריים שלי יותר מאשר על הסרט, ובכל זאת, אני מנסה להבין מה ב'גילדה' דבק בי כל כך.

צריך רק לתת לטום קורטני להוציא כמה מילים מהפה, ומיד הקסם שבמוזרות שלו כובש את המסך.  אולי זה משהו באינטונציה, בהרמת הגבות התכופה. קשה למקד, אבל זה שם.

שלוש סיבות לאהוב את טום קורטני:

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים
סרט יפיפה על בן מעמד הפועלים שנכנס למוסד לעבריינים צעירים, שם מתגלה כישרון הריצה שלו. במהלך הריצוי והריצות נחשפים עוד ועוד פרטים על מהלך חייו עד לאותה נקודה.
ריצה היא גם בריחה וגם גורל ("Running's always been a big thing in our family"), והנער מנסה לברוח ממה שנראה כייעודו והיה גם גורלו של אביו לפניו. מרגש נורא.
(מזכיר לי את השיר You Are A Runner And I Am My Father's Son)

Billy Liar
נער בעל דמיון מפותח בורח מחיי העיירה האפרוריים לפנטזיות פרועות, אבל רק הולך ומסתבך בשקרים והמצאות. שתי הדובשניות הטיפשות שהוא מאורס להן במקביל בכלל רואות בו בחור ממוצע לחלוטין שסוף סוף מוכן לתת להן טבעת ותו לא. רק בחורה מגניבה כמו ג'ולי כריסטי מסוגלת להעריך את אופיו יוצא הדופן באמת, ולנסות לשכנע אותו לממש את הפנטזיות שלו בעולם האמיתי, זה שנמצא מחוץ לראשו.

המלביש
סרט מופתי שכולו הצצה אל מאחורי הקלעים של מערכת יחסים תלותית בין שחקן תאטרון מוערך ועוזרו. קורטני ואלברט פיני כל כך אדירים כל אחד בדרכו, שכמעט קשה להכיל את הנוכחות המשותפת שלהם.
בניגוד לשני הסרטים הראשונים, שנעשו בתחילת שנות השישים על ידי במאי הקולנוע הבריטי החדש, הסרט הזה הוא מ-83 ומוכיח שהקסם של קורטני לא תלוי בפוטוגניות שברוח נעורים פורצת דרך וצילום שחור לבן, אלא מובנה עמוק באישיותו.

קטע חמוד מבילי בדאי:

*ולקינוח - Yo La Tengo - Tom Courtenay

כבר לא צריך לבחור, השילוב המושלם בין אופרה לנישנוש. ועוד בסטופ מושן.

*תוספת לבעלי קיבה חזקה: ביונסה עושה את כרמן למען פפסי, בבימויו של ספייק לי.
(מבוסס על ההיפ-הופרה בכיכובה. כן כן.)

"Where The Buffalo Roam", סרט של ארט לינסון מ-1980 בכיכובו של ביל מאריי, מתאר כמה מקורותיו של העיתונאי
ד"ר האנטר ס. תומפסון, ממציא עיתונות הגונזו שהיה ידוע בחיבתו לאלכוהול, סמים וכלי נשק, וסלידתו מניקסון. השילוב של ארבעת המרכיבים האלה מייצר קוקטייל קטלני.
לצלילי פסקול מקורי של ניל יאנג, וחמוש, בין היתר, בעורך דינו המטורלל (פיטר בויל), יוצא תומפסון לפרק כל חלקה נורמטיבית שנקרית בדרכו ומשאיר מאחוריו שובל של הריסות ומצב רוח טוב.

קטע חביב עליי במיוחד מוויקיפדיה:
"בשנת 1970 תומפסון השתתף בבחירות מקומיות לתפקיד השריף במחוז פיטקין שבקולורדו מול שריף רפובליקני. במצע הבחירות הופיעו סעיפים כגון דה-קרימינליזציה של שימוש בסמים, הפיכת הרחובות למדרחובים מדושאים, איסור בנייה מעבר לגובה המסתיר את נוף ההרים ושינוי שם העיירה אספן ל-"Fat City".
הוא גילח את ראשו וכך כינה את יריבו - ששערו היה קצר - "ארוך השער" (כינוי גנאי להיפים)."