סיפור ההתגלות מתחיל כך – במסגרת הצונאמי הצרפתי שמציף את הדי. וי.די שלי לאחרונה ראיתי את "לחיות את חייה" של גודאר, שכבר ראיתי עוד בימי מגמת קולנוע העליזים בתיכון. באחת הסצינות אנה קרינה יושבת בקולנוע ומזילה דמעות אל מול הסרט האילם מסוף שנות ה-20 "הפסיון של ז'אן ד'ארק". חשבתי לעצמי שאני צריכה לראות אותו בהזדמנות.
יום או יומיים אחר כך חבר מקרין סרטים סידרתי שלח לי הודעה על כך שהוא מקרין את "אורדט" של הבמאי הדני קרל תיאודור דרייר בביתו. מעולם לא נתקלתי בשם הזה ולאחר בדיקה קצרה גיליתי שהסרט המפורסם ביותר שלו הוא אותו סרט על ז'אן ד'ארק.
סקרנית ומרוצה מהקישור הלכתי לראות את "אורדט" ("המילה", דבר האלוהים), ומה שהתחיל כסרט שנראה מיושן ומשעמם עם דיון על נצרות ואמונה הפך תוך רבע שעה לחווית צפייה דיי נדירה. הסרט ליווה אותי במשך כל סוף השבוע וביום ראשון סיפרתי עליו למישהי בעבודה וגם על דרייר ועל כך שבדיוק לפני כן חשבתי לראות את "ז'אן ד'ארק". כעבור כמה דקות נקראתי אל המסך שלה לראות על איזה במאי כותב מאיר שניצר במדורו- דרייר. מסתבר שסרטו "אות קלון" יוקרן בפסטיבל ירושלים.
למחרת, כשסיפרתי לשניצר על השתלשלותו העיקבית של דרייר אל תוך חיי בשבוע האחרון, הוא שאל אם אני מתכוונת להשתטח על קברי צדיקים. דווקא את דרייר יש לי הרגשה שהסיפור הזה היה מעניין. לא נשארתי אדישה לסימנים, לקחתי את "הפסיון של ז'אן ד'ארק" מהאוזן בדרכי הביתה.

הפנים העצובות של רנה פלקונטי

ז'אן ד'ארק ממש לא התעלמה מסימנים, הלוחמת הצרפתייה בת ה-19 הכריזה בפני שוביה שהיא בת האלוהים. הסרט מתאר את המשפט שלה עד להוצאתה להורג. אנשי דת ושופטים חוקרים ומייסרים את הצעירה בשאלות שאין לה עליהן תשובות, הם לא מבינים למה היא לבושה בבגדי גברים ושיערה קצר ואייך היא יכולה להאמין שהיא בתו של אלוהים. אין לה תשובות על שאלות כאלה, מאחר והיא לא צריכה למצוא סיבה והיא פשוט יודעת מי היא. הזהות שלה כל כך ברורה לה ואין לה דרך או צורך לנמק אותה. מעבר לנצרות ואמונה זה סרט על אינדיבידואליסטית. עיניה הגדולות והמותשות של ז'אן מביטות בעיניהם של החוקרים, עינים זועמות, תקיפות, לוחצות, מבולבלות, מבועתות ולעיתים גם זוג עיניים בודד מזיל דמעת הזדהות ותדהמה מכוחה של הנערה. מאוד קשה לצפות בתהליך המשפט המייגע שהיא עוברת כשהסוף כבר ידוע מראש. היא מנסה להינצל על ידי חתימה על הודאה אך לאחר מכן היא חוזרת בה ומודה שרק ניסתה להציל את חייה ושהיא לא יכולה להתכחש לאמת. כשהיא מובלת למוקד נראים מתגודדים מסביב כפריים וחיילים ובינהם אנשי קרקס מתעוותים, מבצעים תרגילים ופעלולים, ז'אן ד'ארק עולה בלהבות מול עיניהם הבוכיות של ההמון ומתפתחת תיגרת ענק בין העם לחיילים.

הסרט הוא אסופה של תקריבים מחניקים, אין תמונה מלאה ולא ברור איפה עומד כל אחד ובאיזה מרחק ובכלל מהי ההעמדה, וכך נוצרת תחושה של צפיפות ובילבול. השחקנית רנה פלקונטי מצליחה להעביר בסרט אילם, נטולת איפור, את מה ששחקנים רבים לא מגרדים עם כל התוספות. לא מפתיע לגלות שבעקבות צילומי הסרט היא עברה התמוטטות נפשית וזהו סרטה השני והאחרון. דרייר רצה שהסרט יוקרן ללא מוזיקה אלא בדממה, וגם ללא קרדיטים, גם לא של השחקנים, כדי ששמותיהם לא יכבידו על זהות הדמויות. הוא רצה שזו תהיה חוויה מציאותית וקשה לצופה, לא לתת את החוויה הנעימה ותחושת המפלט שקולנוע מספק לרב. הוא כן רצה שקהל רחב של אנשים ייצפו ויושפעו מהסרט, אבל למעשה מהיציאה הראשונית הוא הוערך בעיקר על ידי מבקרים. הבעיה היא אולי שבנוסף לתכנים הקשים והעדר הריכוך, הסרט מצד אחד הקדים את זמנו ומצד שני זהו סרט אילם (מאחרוני הסרטים האילמים) ולכן מרתיע קהל ועד היום הוא יותר מוכר לסטודנטים לקולנוע. וגרגרנים.

אנה קארינה צופה בסרט ב"לחיות את חייה":