אימא שלי פעם ניסתה להסביר מה היא אוהבת בחברתי ענבל, בסוף היא אמרה "עינבל היא… היא פשוט ממגנטת". אמרתי לה שאני לא חושבת שאי פעם שמעתי איפיון יותר מדויק וקולע שלה.
כשצפיתי בז'אן מורו ב"ז'יל וג'ים" ישר חשבתי על כך שהיא מזכירה לי מהבחינה הזו (ההיא) את ענבל. אני יודעת שמורו היא השחקנית האגדית מבין השתיים אבל את ענבל אני מכירה מכיתה ז' וזהו סדר הדברים. קודם כיתה ז', אחר כך קולנוע צרפתי.
מה שאני מנסה לומר בעצם (בצורה קצת מסורבלת) זה שז'אן מורו היא שחקנית ממגנטת בעיני.
"מושכת" "או כריזמתית" רק מגרדים את מה שקשה לי להסביר בנוגע אליה. יש לאישה הזאת אנרגיה מסוימת, טון הדיבור, המבט, איך שהיא מחזיקה את עצמה.. נו, למה להתפתל כשיש מילה אחת יציבה.

כשחיפשתי ייצוג הולם שלה ביוטיוב הכוונה היתה לשים משהו מ"ז'יל וג'ים", אבל אז נתקלתי בקטע יפיפה מתוך "מעלית לגרדום" שראיתי לפני שנתיים בערך.
זהו סרטו הראשון של לואי מאל וגם הסרט המשמעותי הראשון של מורו, עם פסקול שאילתר מיילס דייויס תוך כדי צפייה בסרט. הסרט עשוי בסגנון פילם נוארי ומתואר בו "רצח מושלם" של בעל על ידי אשתו ומאהבה, הכל מסתבך כשהמאהב נתקע במעלית הבנין כמה רגעים לאחר הרצח.
הקטע המצורף עושה לי חשק לראות שוב את הסרט, מורו מחפשת בדאגה את שותפה לפשע שלא חזר כפי שתוכנן.
היא ממלמלת לעצמה תוך הליכה ברחוב, חוצה כבישים באופן מהפנט.

ֿ

ב-1985 יצא הקליפ לשיר "Cloudbusting" של קייט בוש.

"Cloudbusting" בויים על ידי ג'וליאן דוייל – בחור שעבד בעברו עם טרי גיליאם, וזה אחד מהקליפים הבודדים שצילם (במעורבות זהירה של גיליאם). הוא מציג את קייט בוש כילד הדומה מעט להארפו מרקס, ואת דונלד סאת'רלאנד כאביו – וויליאם רייך.

הקליפ הזה מרגש בצורה יוצאת דופן בעיני, והוא דוגמא לסימביוזה מושלמת בין מוזיקה לסרט. חביב עלי במיוחד השוט עם הכובע ב-6:30.

פופאי של רוברט אלטמן יצא ב-1980. כילד מאוד מאוד אהבתי אותו, והיום אני אוהב אותו אפילו יותר. יש בו תפאורה נהדרת, קטעי סלאפ-סטיק מביכים להתכווץ, את שלי דובאל ורובין וויליאמס (בתפקיד פופאי ואוליב אויל), קטעי מחזמר, עלילה רופפת, וכל הסרט כולו הוא סוג של תאונת רכבת אלטמנית יפיפיה.

הפסקול של הסרט נכתב ע"י הארי נילסון, ובוצע ע"י השחקנים. ניסיתי לבחור רק שיר אחד אהוב במיוחד בשביל לצרף, אך כשלתי, ונאלצתי לשים ארבעה:

וגם! He's Large ,Everything is Food ו-I Yam What I Yam

בסרט "רציחות קטנות" משחקים שני השחקנים האהובים עלי – אליוט גולד, ולצידו, בתפקיד קצר וממזרי, דונלד סאת'רלאנד.

את הסרט ביים אלן ארקין (אשר גם משחק בתפקיד קטן), וגם הוא – שחקן אהוב עלי מאוד.

מוזר אם כך בעיני שלסרט בכללותו, דווקא איני רוחש חיבה מיוחדת. אולי מדובר בעניין של ערבוב שמחה בשמחה.

כך או כך, הסרט, סוג של קומדיה שחורה, מציג את אלפרד (גולד), טיפוס שקט ואפאתי שמצלם קקי, ואת פטסי (מרישיה רוד), אופטימיסטית כרונית ורועשת. הקשר בין שניהם (ובינם לבין משפחתה של פטסי) נרקם על רקע עיר מתפוררת – צלפים ברחובות, התנשפויות בקו הטלפון, והרבה טיפוסים מפוקפקים.

והנה מונולוג מבריק (שלו אני דווקא רוחש חיבה יוצאת דופן) של דונלד סאת'רלאנד, המשחק כומר המשיא את אלפרד ופטסי.

לא ברור לי למה Margot at the Wadding לא הגיע לקולנוע אצלנו, כל כך אהבתי את הטריילר עד שממש חיכיתי לו על קוצים. צפיתי בו שוב ושוב ובדקתי כל הזמן באינטרנט מה העניינים איתו. בסוף נשברתי. לקחתי אותו ממדף החדשים באוזן.

את הסרט כתב וביים נוח באומבך, ש The Squid and the Whale הקודם שלו ממש מצא חן בעייני. בעקבותיו ראיתי את Kicking and Screaming, סרטו הראשון, ונחרדתי. סרט שכולו כוונות טובות, מוצף בציניות ועודף מודעות עצמית של העלילה והדמויות עצמן, נורא מתיש. רק אוסיף ואומר שיש שימוש מזעזע בפלאשבקים (מחצית הסרט) ובאפקט מציק שפותח אותם כדי להבדיל את העבר מההווה. קשה לי מאוד עם סרטים כאלה, אולי מתוך הזדהות, לכן כל כך מעודד לראות שסרט אחד לא מכתיב את סוג הקולנוע שבמאי עושה.

לפעמים יוצא שמטפסים על עץ גבוה

מרגו (ניקול קידמן) היא סופרת מניו יורק שנוסעת עם בנה הצעיר לחתונתה של אחותה, פאולין (ג'ניפר ג'ייסון לי – אשתו של באומבך), איתה היא ככל הנראה לא דיברה תקופה ארוכה. פאולין מתגוררת בבית הילדות שלהן עם בתה מנישואים קודמים ועם בעלה לעתיד, מלקולם (ג'ק בלאק), בחור סימפטי ומשעשע שעיקר עיסוקו הוא להיות לוזר.
מרגע שהסרט מתחיל שוכחים בכלל שיש שחקנית שנקראת ניקול קידמן, יש רק את מרגו והיא כל כך דומיננטית ואמיתית, כל כך מרוכזת וחומצית באישיותה. בכל רגע נתון היא עלולה להגיד למישהו את הדבר שהוא הכי לא רוצה לשמוע, וכמו שפאולין מתארת למלקולם במן פיצול אישיות: היא נוראית, אבל מקסימה, היא בלתי נסבלת, אבל אהובה, היא משוגעת, אבל צודקת, איזה כיף שהיא באה, לא ברור למה היא באה אחרי מה שהיה. וככל שהוא ינסה להסכים איתה כך היא תגיד את היפוכו של דבר על אחותה, ובכלל, לעתים פאולין מעדיפה שמלקולם פשוט ישתוק כי היא בעצם מדברת לעצמה.
הרבה דברים נשארים מחוץ לסרט, כמו הבן השני של מרגו (הבעל מגיח לשתי סצינות), הסיבה הספציפית שבגללה היא ואחותה לא דיברו, האחות השלישית והאימא.. כל מי ומה שלא נמצא בהכנות לחתונה נעדר. זה נותן תחושה כנה יותר, דווקא בגלל שלא מאלצים כל מיני סצינות שמסבירות הכל (כנראה לקח חשוב מסרט הביכורים). כל הסרט חי ונושם (ומתנשם), אין צילומי אווירה, או מעברים בין זמן ומקום. ארוחת ערב מתחילה הישר מתוך השולחן, מעיקר השיחה. קאט. שיחה בחדר השינה מצולמת מקרוב עם אותם אנשים שהרגע סעדו. יש הרגשה שיש דברים מחוץ לפריים, שהדמויות כל הזמן יודעות מי הן ומה עבר עליהן גם אם זה לא מוזכר בתסריט.
העלילה מתקיימת בעיקר בדיאלוגים, בדברים שצפים מעל פני השטח לאט לאט במערכות היחסים הסבוכות. היחסים התלותיים מאוד של מרגו עם בנה, הבעל (ג'ון טורטורו) שהיא חושבת להיפרד ממנו ונאחז בה, הדינמיקה השברירית גם כך עם אחותה שמתחתנת עם מישהו שלדעתה לא ראוי לה, הם רק חלק ממה שהולך ומתחמם.
יש קטע בעיצומו של ה-עימות בין האחיות שבו מרגו אומרת לפאולין "I kept my mouth shut.. " והיא עונה לה "You haven't kept your mouth shut! No, you haven't kept your mouth shut!"

מצד אחד דיי ברור שמרגו לא סתמה את הפה לרגע כל הסרט, מה שפחות ברור מאליו ושהמקורבים אליה לא מבינים זה שהיא עוד החזיקה בבטן, שיש עוד הרבה מאיפה שזה בא. וזה מייסר אותה יותר מכולם.

מישהו חכם וזקן אמר פעם, שאם האנושות תשרוד את תלאותיה, היא צריכה להיות ראויה לאותה הישרדות. ההיסטוריונים של העתיד (אם יהיו היסטוריונים כמובן, ולא I-HISTORY במאה וחמישים דולר) יסתכלו על העשור שלנו כתקופה שבה סופית הדור הבא של ילדי האדם איבד את שפיותו.

מחפשים הוכחה? בבקשה.

יוטיוב הוא כיכר העיר של ימינו; אפשר למצוא בו את כל החידושים הכי טובים, זוועות מעברנו שקיווינו לשכוח וגם את טינה.

טינה פרצה לתודעה העולמית בזכותו של פרז הילטון. למי שלא מכיר, הילטון הוא רכילאי הוליוודי נתעב שמבלה את רוב זמנו בלקשקש "כלבה" או "זונה" על פרצופיהן (במקרה הטוב) המצולמים של כוכבניות הוליוודיות ושאר מרעין בישין. לאותו הילטון ישנה גם חולשה לכל מה שקשור לגיל העשרה ולמוזיקת פופ דביקה, ולכן כשגילה את טינה, הוא מיד ריכז בה את מירב תשומת ליבו – במשך שבועות היא כיכבה בבלוג שלו (שמתהדר ביותר מ-4 מיליון היטס ליום) והפכה לכוכבת בזכות עצמה.

עכשיו אתם כבר סקרנים. מיהי אותה טינה מופלאה? מה היא עושה שמייחד אותה והופך אותה לכוכבת יוטיוב כה גדולה?!

ובכן, טינה שרה. לא שירים שלה חס ושלום, למה ליצור חומר מקורי כשאפשר להציג ביצועים מחודשים ומרגשים לאמנים דגולים כמו כריסטינה אגילרה, בריטני ספירס וכמובן הבקסטריט בויז. בערוץ שלה ביוטיוב מפרסמת היקירה דברים שמעניינים אותה (סרטונים של אלילי דיסני כאלה ואחרים, פרסומות לשמפו) אבל גולת הכותרת הם 14 קליפים, בהפקתה וביצועה של טינה, שאחרי שתצפו בהם – עולמכם ישתנה.

טינה (בעצם קריסטינה צ'ן, מקנזס סיטי, מיזורי) היא בחורה נוצרייה, מאוד. היא גם עובדת על שני ספרים ("אלוהים אוהב את כל ילדיו" ו-"השמועה אומרת ש…" בתרגום חופשי כמובן). עד כאן הספק מכובד מאוד לילדה בת 16. אבל אחרי שצופים בביצוע המחריד שלה לקלאסיקת נעורינו EVERYBODY כמו גם בסרטונים אחרים ומטרידים של הגברת, מתחיל להתגבש במוחו של המתבונן הרושם שטינה היא "מיוחדת".
אמרתי מיוחדת? התכוונתי מפגרת. במובן הקליני של המילה. צדקת הדרך שלה, הנכונות שלה לחשוף את עצמה לביקורת האכזרית של גולשי האינטרנט, תגובותיה הלא מאוזנות (בלשון מעטה), והאמונה המוחלטת בכך שהיא באמת מוכשרת, ושיום אחד היא תחתום על חוזה הקלטות לצד מאריה קארי – מעוררים אי נוחות אצל הצופה.

 אך אולי האספקט המטריד ביותר של תהילת היוטיוב של טינה הן התגובות אותן היא מקבלת מאלפי צופיה: "את מדהימה" הם זועקים, "תישארי נאמנה לעצמך ותצליחי בגדול" (כמה אמריקאי). כנראה שבאמת אבד עלינו הכלח כגזע. אין שום הסבר אחר למה שמתרחש ביוטיוב ומייספייס בחודשים האחרונים – הקליפ המצורף מטה לדוגמא, נצפה על ידי יותר מ-400,000 אנשים. וזה חברים, מספר לא מבוטל.

אז אחרי שתצפו בקליפ ותצחקו, ואולי כמוני אפילו תחליקו מהכסא, עצרו לרגע וחשבו: לאן נמשיך מפה?

והתשובה תהיה כמובן: לצפות באסון הרכבת הבא (מטאפורית). ותודה לאלוהים.

אין כמו בדיחות לשוניות עילגות כסיפתח. מבחינה הומוריסטית, הבדיחות היחידות שמתעלות על בדיחות לשוניות עילגות הן הבדיחות על חשבונם של דברים שכולנו מכירים. הבדיחות על הבוס הנודניק, האמא הפולניה, האח הריטרדד. אני אוהב בדיחות על חשבונם של אחרים.

אני גם אוהב סרטים טראשיים.

וכששתי האהבות הגדולות שלי מתמזגות לסרט אחד מוצלח, איך אוכל להתנגד? התשובה היא: לא אתנגד! וגם אתם לא.

HOT FUZZ הוא סרט שנראה רע לעין הלא מיומנת: הפוסטר שלו רע, מככבים בו שחקנים שלא מוכרים לקהל הרחב (מה הסיכוי שהישראלי הממוצע יודע מי זה סיימון פג?) ובכלל, נדמה שהמוסכמה היא שאם סרט אקשן לא מגיע היישר מהפס הנע ההוליוודי, ומכבבים בו וויל סמית/ג'סיקה אלבה/ווין בנזין ושיכפוליהם, הוא לא טוב. ופה בדיוק טמונה הבדיחה הגדולה מכולן: HOT FUZZ  הוא סרט שלועג להוליווד, תוך כדי שהוא מעריץ אותה.  דחיתי את הצפייה בסרט במשך שנה, בדיוק בגלל אותם חששות: איך סרט פעולה יכול להיות מוצלח בלי הכישרון של מייקל ביי? האם יש רצועת שפה באנגלית אמריקאית ולא בשעטנז המוזר שמדובר בסרט? ואיך, למען השם, נותנים לטימוטי דלטון לשחק בסרטים? עוד לא סלחתי לו על מה שהוא עולל לבונד. פוסי בונד. כשלבסוף, שילוב של מחלה ושיעמום אטומי הובילו אותי לצפות בסרט, הופתעתי לטובה. עד כמה שאפשר להנות מסרט של הכובשים האכזריים. לשעבר.

ניקולאס איינג'ל הוא השוטר הכי טוב בלונדון, מה שמהר מאוד גורם לו להיות מנודה לאיזשהוא כפר נידח, מלא בבורים בריטים לועסי עשב וחייכנים (להלן: הגיהנום), לכאורה החיים בכפר מושלמים, אך מתחת לפני השטח רוחשים סודות אפלים, ומהר מאוד העסק מסתבך. זהו אולי התקציר המשעמם והלא מבטיח ביותר בתולדות הקולנוע. נשמע כמו פרק של Eastenders לא? אז זהו, שכן. אם אופרות סבון בריטית היו מלאות בקלישאות הוליוודיות מלהיבות, פיצוצים, כלי נשק חמים וקרים, סצינות מוות יצירתיות במיוחד (ראיתם פעם מישהו נרצח על ידי צריח של כנסייה?) וכמובן, שוטר אחד שמן, שלומד את כל הטריקים שלו מסרטים של….וויל סמית'. ולא סתם סרטים של וויל סמית', אלא הסרט הזה.

השורה התחתונה היא, שהסרט מצחיק. לא מצחיק כמו סוגיית זכויות האדם בסין או ילדים אפריקאיים בדרפור (קרי: חה חה, והינד ראש מרוצה) אלא מצחיק ממש. פיזית. מה שלחלוטין מפצה על כך שבסרט מופיע גם טימוטי דאלטון. הארור. ולמי שראה את Shaun of the Dead, ראו את הסרט כגרסא משודרגת ומצחיקה הרבה יותר של אותה אורגיית זומבים נפלאה.

מי מכם שצופה בטריילר המצורף ולא צוחק, חזק, הוא סיילון. כה אמרנו כולם.

סיבוב בעיר עכורה, ברקע שיר קאנטרי. בחדר מוטל מעופש טולי שוכב במיטה ובוהה, הוא לוקח סיגריה אחרונה מהשידה לצדו ומגלה שקופסת הגפרורים ריקה. הוא מתחיל להסתובב בחדר, לפשפש בכיסי הבגדים ובבלאגן, לבסוף הוא יוצא עם הסיגריה היתומה שלו החוצה. הוא נעמד מול הכניסה ומסתכל על הרחוב. הוא מתחיל להתנועע במקום, זורק את הסיגריה ונכנס בחזרה, לוקח תיק מוכן וארוז מפינת החדר ויוצא. הוא הולך לנסות לחזור לכושר. כנראה שקורה כאן משהו שונה מבכל יום אחר, גם אם החוסר במצת זו הדחיפה הקטנה שהוא היה צריך.

".You. Can. Count. On me"

תקופת ג'ון יוסטון כבר מתקרבת לסיומה, אחד הסרטים שהותירו רושם במיוחד הוא Fat City. סטייסי קאץ' הוא מתאגרף לשעבר ואלכוהוליסט מיואש בהווה, ג'ף בריג'ס הצעיר (!) הוא מתאגרף מתחיל עם חלומות ותוכניות, סוזן טיירל היא אלכוהוליסטית מוזרה, מאנשי השוליים שבדרך כלל אף אחד לא רוצה לדעת מה הסיפור שלהם ויש עוד שלל מקומיים שחולפים על פני הסרט בקצב המסויים שלו (תחום האיגרוף עלול להטעות, בגלל ביריונים כמו 'רוקי' ו'מיליון דולר בייבי'). מצאתי את עצמי נקשרת לאנשים האלה שלא קורה להם שומדבר גדול מהחיים, השחקנים כולם פשוט נפלאים. במיוחד קשה להתגבר כאן על טיירל, שהייתה מועמדת לאוסקר על התפקיד הזה כמסתבר. הסצנה הפותחת מאוד יפה בעייני, והאחרונה.. או-הו. אחרי הסרט הלך רוח עגמומי השתלט על הכל וכל מה שנשאר לי היה להקשיב לקריס קריסטופרסון שבועיים.

I don't care what's right or wrong, I don't try to understand
Let the devil take tomorrow. lord, tonight I need a friend
Yesterday is dead and gone and tomorrows out of sight
And it's sad to be alone. help me make it through the night

ובנימה יותר אופטימית: אוהד הרחיב את האימפריה. הידד!
בדיוק אתמול התקלקל לי הדי.וי.די.. ובכן, יש לקוות שזה סימן טוב.
התקלקלו לי הרבה דברים לאחרונה, אולי אני על סף הצלחה מטאורית.

הגרגרן, כך גם אני, הוא אוכל כל.
באופן כללי, מהתיאור, הוא מאוד מוצא חן בעיני.

..וכן כולנו, בדרכנו, משתייכים למשפחת הסמוריים.
לסתותינו אמנם אינן חזקות דיין לפיצוח קורות עץ בבקתות מבודדות באלסקה, או אפילו לפיצוח חוגלות שמנמנות, אך ממילא רובנו איננו חשים עוד קרבה יוצאת דופן לפעילויות שכאלו.
שכן חיים טובים ומלאים הם חייו של גרגרן עירוני, ואל לו לעולם להתנצל על סגנון החיים הבורגני שבחר לעצמו. עליו להרים את ראשו המשופם בגאווה, ולא להביט לאחור.
ואם בכל זאת, בשלהי יום קיץ, נתקף הגרגרן תוגה סמורית כזו או אחרת, תמיד יוכל לפנות אל הוידאו* שבחדרו הממוזג, וחיש יזכר באחיו הרחוקים ובזוהר הצפוני, ויגרגר בגעגוע.

*