לא ברור לי למה Margot at the Wadding לא הגיע לקולנוע אצלנו, כל כך אהבתי את הטריילר עד שממש חיכיתי לו על קוצים. צפיתי בו שוב ושוב ובדקתי כל הזמן באינטרנט מה העניינים איתו. בסוף נשברתי. לקחתי אותו ממדף החדשים באוזן.

את הסרט כתב וביים נוח באומבך, ש The Squid and the Whale הקודם שלו ממש מצא חן בעייני. בעקבותיו ראיתי את Kicking and Screaming, סרטו הראשון, ונחרדתי. סרט שכולו כוונות טובות, מוצף בציניות ועודף מודעות עצמית של העלילה והדמויות עצמן, נורא מתיש. רק אוסיף ואומר שיש שימוש מזעזע בפלאשבקים (מחצית הסרט) ובאפקט מציק שפותח אותם כדי להבדיל את העבר מההווה. קשה לי מאוד עם סרטים כאלה, אולי מתוך הזדהות, לכן כל כך מעודד לראות שסרט אחד לא מכתיב את סוג הקולנוע שבמאי עושה.

לפעמים יוצא שמטפסים על עץ גבוה

לפעמים יוצא שמטפסים על עץ גבוה

מרגו (ניקול קידמן) היא סופרת מניו יורק שנוסעת עם בנה הצעיר לחתונתה של אחותה, פאולין (ג'ניפר ג'ייסון לי – אשתו של באומבך), איתה היא ככל הנראה לא דיברה תקופה ארוכה. פאולין מתגוררת בבית הילדות שלהן עם בתה מנישואים קודמים ועם בעלה לעתיד, מלקולם (ג'ק בלאק), בחור סימפטי ומשעשע שעיקר עיסוקו הוא להיות לוזר.
מרגע שהסרט מתחיל שוכחים בכלל שיש שחקנית שנקראת ניקול קידמן, יש רק את מרגו והיא כל כך דומיננטית ואמיתית, כל כך מרוכזת וחומצית באישיותה. בכל רגע נתון היא עלולה להגיד למישהו את הדבר שהוא הכי לא רוצה לשמוע, וכמו שפאולין מתארת למלקולם במן פיצול אישיות: היא נוראית, אבל מקסימה, היא בלתי נסבלת, אבל אהובה, היא משוגעת, אבל צודקת, איזה כיף שהיא באה, לא ברור למה היא באה אחרי מה שהיה. וככל שהוא ינסה להסכים איתה כך היא תגיד את היפוכו של דבר על אחותה, ובכלל, לעתים פאולין מעדיפה שמלקולם פשוט ישתוק כי היא בעצם מדברת לעצמה.
הרבה דברים נשארים מחוץ לסרט, כמו הבן השני של מרגו (הבעל מגיח לשתי סצינות), הסיבה הספציפית שבגללה היא ואחותה לא דיברו, האחות השלישית והאימא.. כל מי ומה שלא נמצא בהכנות לחתונה נעדר. זה נותן תחושה כנה יותר, דווקא בגלל שלא מאלצים כל מיני סצינות שמסבירות הכל (כנראה לקח חשוב מ
סרט הביכורים). כל הסרט חי ונושם (ומתנשם), אין צילומי אווירה, או מעברים בין זמן ומקום. ארוחת ערב מתחילה הישר מתוך השולחן, מעיקר השיחה. קאט. שיחה בחדר השינה מצולמת מקרוב עם אותם אנשים שהרגע סעדו. יש הרגשה שיש דברים מחוץ לפריים, שהדמויות כל הזמן יודעות מי הן ומה עבר עליהן גם אם זה לא מוזכר בתסריט.
העלילה מתקיימת בעיקר בדיאלוגים, בדברים שצפים מעל פני השטח לאט לאט במערכות היחסים הסבוכות.
היחסים התלותיים מאוד של מרגו עם בנה, הבעל (ג'ון טורטורו) שהיא חושבת להיפרד ממנו ונאחז בה, הדינמיקה השברירית גם כך עם אחותה שמתחתנת עם מישהו שלדעתה לא ראוי לה, הם רק חלק ממה שהולך ומתחמם.
יש קטע בעיצומו של ה-עימות בין האחיות שבו מרגו אומרת לפאולין "
I kept my mouth shut.. " והיא עונה לה "You haven't kept your mouth shut! No, you haven't kept your mouth shut!"

מצד אחד דיי ברור שמרגו לא סתמה את הפה לרגע כל הסרט, מה שפחות ברור מאליו ושהמקורבים אליה לא מבינים זה שהיא עוד החזיקה בבטן, שיש עוד הרבה מאיפה שזה בא. וזה מייסר אותה יותר מכולם.