לפני כמה ימים נתקלתי בקליפ הזה – "דה טופ" של פראנסיס אנד דה לייטס.
חרף הכרות צנועה לכל היותר את עבודת הבמאי, ועל אף שלא הכרתי את הלהקה כלל, ובניגוד מוחלט וגמור לכל דפוסי הצפייה הקפדניים שקיבעתי לעצמי בחודשים האחרונים – ישבתי וצפיתי בקליפ בריכוז, מתחילתו ועד סופו, לאורך שתי דקות וארבעים שניות.
ברטרוספקטיבה, כנראה שהתגובות באנטוויל (הבלוג בו פורסם הקליפ, שווה ביקור בזכות עצמו), שהבטיחו סיום מרהיב, הן שדחפו אותי פנימה.
כל כך כיף ונדיר להתקל בקליפ פשוט, שיודע לקחת זמר סופר כריזמטי, ומבלי לכפות עליו שום אלמנט זר לא לו, מצליח למקם עליו ספוטלייט שמציג אותו באור כל כך מהפנט.
והסוף באמת עושה צמרמורת.
