טווין פיקס של דיוויד לינץ', Private Life Of Sherlock Holmes של בילי ווילדר, המיני סדרה הרוסית הרפתקאותיו של שרלוק הולמס וד"ר ווטסון של איגור מאסילניקוב, הסדרה קולומבו עם פיטר פאלק, The Long Goodbye של אלטמן ולא מזמן אסא הקרין אצלו את .Sherlock Jr המקסים של באסטר קיטון.. כל אלה חביבים עליי בלשון המעטה. המגמה ברורה.
את הבלש המזמר קיבלתי מגילי והילה ליום ההולדת, ואפילו לא חשדתי עד כמה אני הולכת ליפול לתוכה. וב"ליפול" אני מתכוונת ל"לשקוע", בשילוב עם "להירדף", בשילוב עם "להתמוגג". סדרות יכולות ממש להשתלט עליי, זה היה כך עוד מילדות (בחטיבה הלכתי לישון בידיעה ברורה שאני אגלוש בין מימדים עם קווין מלורי ושאר החבורה של סליידרס, בחלומות עיקביים למדי). למה סדרות מחלחלות אצלי ככה? אולי בגלל שערב-ערב אני חוזרת לתוך הסדרה וההמשכיות מפיחה בה חיים, מי אמר שבכל ערב אני נכנסת לשעה של פרק וכל השאר אמיתי? אולי בכל זאת החלומות הם החיים והחיים הם החלומות..? בכל מקרה, אחרי הפרק השלישי של הבלש כבר נכנסתי למצב רוח מוטרד, התגרדתי יומיים ואף התקשתי להרדם בגלל אי נוחות זו, עד שהבנתי שזאת לא אני עם בעיות עור, אלא פיליפ מארלו שמאושפז במצב קשה בשל מחלת עור נדירה.
.
פיליפ מרלו השני
פיליפ מארלו ( כן, פיליפ מארלו, רק בלי ה-e בסוף) הוא סופר סיפורי בלשים, הסדרה מתחילה בכניסתו למחלקת אישפוז בבית חולים, כולו מקולף ואדמומי. הוא לא מסוגל לעמוד או לזוז כמעט, הידים שלו התעוותו והוא בעצם כלוא בתוך העור של עצמו (כך הוא מתאר זאת). במצב הזה של חוסר אונים מוחלט הוא נשאר עם מחשבותיו וכותב את הסיפור של הבלש המזמר. הבלש הוא מארלו עצמו, הוא שר עם תזמורתו בבארים מעושנים בחליפות מצוחצחות, הוא מדבר בשנינויות בלשיות על החיים ומלא בכריזמה וביטחון עצמי (בניגוד למארלו הסופר המדוכדך והעוקצני). הבלש חוקר את רציחתה של זונה רוסיה שהיא בעצם מרגלת, בהזמנת הלקוח האחרון שלה שמנסה לטהר את שמו. שוב ושוב נמשית גופתה מהמים והסיפור הולך ונהיה מסובך יותר, העלילה מסתבכת בזכרונות הילדות של מארלו הסופר. גם הדמויות מבית החולים מתחילות להשתרבב לתוך עלילות הבלש. וכאן הניצוץ – יש כאן רבדים על גבי רבדים, אבל זה לא נגמר בזה, כי הרובד התחתון לא נשאר למטה וכולם מתמזגים: הסיפור הבידיוני על הבלש נבנה על גבי מארלו, ועל גבי זיכרונות ילדותו וחייו בהווה ועד כאן זה נשמע הגיוני, הילדות השפיעה על ההווה, ההווה משפיע על הסיפור. אבל פתאום ההווה משפיע על הדרך שבה הוא נזכר בעבר, הוא הוזה את דמויות הבלש אל תוך חיי בית החולים, דמויות חוזרות, שמות ופרצופים מצטלבים. בשלב מסוים נכנסת גם אשתו הפרודה ממנו ומספרת למארלו על הצעה שעלתה לעשות מספרי הבלש סרט. מארלו רוקם סביבה עוד סיפור מתח קונסיפרטיבי על כך שהיא מנסה לגנוב ממנו את זכויות התסריט לבלש המזמר ולהתעשר על גבו. יש גם פסיכולוג שנוקט יחס קשוח עם הפציינט הממורמר שלו ועוזר לו להמשיך ולחבר את כל היקומים האלה. יש מגוון צבעוני של חולים ששוכבים סביבו במיטותיהם וצוות רופאים ואחיות שלכל אחד גישה שונה, יש מורה מרושעת שרודפת אותו, יש את שירי הבארים המיסתוריים, שירתו הקסומה של אביו הזמר וגם בבית החולים כולם פוצחים בזימרה משוגעת וריקודים פראיים… והכל בעצם מתחיל ונגמר בדמות אחת, מורכבת במיוחד, פיליפ מארלו. ואם זה נשמע כאילו אני מסרבלת את הכל, אני דווקא ניסיתי לפשט. אבל כשהכל עשוי בצורה כל כך נכונה ומדוייקת ומטפטף בקצב מוסיקלי מושלם, מפרק לפרק מקבלים תמונה שלמה. תמונה של אדם המנסה להבין מה עומד מאחורי הדרך שבה הוא מסתכל על דברים.
את הסידרה כתב דניס פוטר שהכניס הרבה מאוד מחייו האישיים לתסריט (כולל המחלה האיומה), ונוכחותו בסידרה מורגשת בכל רגע. מעולם לא שמעתי עליו עד הסדרה הזאת ואין דבר יותר נעים מלגלות שתמיד יהיה מה לגלות. ללא ספק מעל הכל כח הסדרה הזאת מפגינה כח של כתיבה, גם אם שאר המרכיבים שלה (עד פרטי פרטים) מרשימים בפני עצמם: בימוי, שחקנים, מוסיקה, צילום, תפאורה וכו'.. אבל אי אפשר לטעות לגבי מי מושך בחוטים ומנסה להתיר אותם, כשמארלו אומר:
.words make me hold my breath"
?who knows what you're gonna say? who knows where they've been
!suppose they ganged up on us when we weren't looking
"!words! little devils! words
ב-6:25 מתחיל השיר dry bones
(מיד לאחר מונולוג קורע לב של מארלו)
