"וכשאמות אי פעם – ואני אמות בקרוב, זה ברור, אמות ולא אשלים עם העולם הזה,
שהרי גם אם אכיר אותו מקרוב ומרחוק, מבפנים ומבחוץ, גם אז לא אשלים איתו -
כשאמות, והוא ישאל אותי: "טוב היה לך שם? ואולי היה לך רע?"- אז אשתוק,
אכבוש עיני בקרקע ואשתוק; ואת האלם הזה מכיר כל מי שיודע מה סופה של שתיה כבדה וממושכת.
כי מה הם החיים אם לא השתכרות רגעית של הנשמה? וגם החשיכה שהנשמה אובדת בה?
כולנו כאילו שתויים, אבל כל אחד לפי דרכו"
(מתוך הספר 'מוסקבה – פטושקי' של ונדיקט ירופייב)

איש עצוב בדרך למטה

את התסריט ל – a day at the beach כתב רומן פולנסקי על פי סיפור קצר, הוא הפיק את הסרט וקיבל מימון בזכות הופעת אורח ללא תשלום של פיטר סלרס.
פולנסקי כבר ליהק את הצוות והיה אמור לביים אך בעקבות רצח אשתו, השחקנית שרון טייט, על ידי חבורת מנסון ב-69', הוא העביר ברגע האחרון את הסרט לידיו של במאי בשם סימון הסרה (שמעון אבו חצירה).
הסרה, שהיה מיודד עם פולנסקי, היה במאי פרסומות בארה"ב וזהו סרטו העלילתי היחיד. שלוש שנים לאחר מכן הוא ביים בישראל את הסרט התיעודי "בן גוריון זוכר", ובו מתועדת שנת חייו האחרונה של דוד בן גוריון.
אחרי הצפייה בסרט דווקא סיקרן אותי לראות עוד משהו שהסרה עשה, והיה לי די חבל לגלות שהסרט היפה הזה לא קידם המשך עשיית סרטים שלו. הסיבה לכך היא אולי גם בגלל שהסרט נגנז ולא הגיע להקרנות בקולנוע (הוא הוקרן בכמה פסטיבלים לאחר שהושלם), ורק בשנים האחרונות קיבל הפצת די.וי.די.

ברני (מייק ברנס) מגיע לקחת את וויני מבית אמה ליום כיף, מרגע הגעתו הוא מקבל יחס חשדני ונשאל אם שתה, הוא עונה שלא ומגניב כוסית מארון המשקאות בסלון בזמן שהאם מחליפה בגדים. וויני מספרת לו שהיא יודעת שהוא שתה אבל היא לא רוצה שהם יריבו.
וויני היא ילדה קטנה וחייכנית, יש לה ברזלים על הרגל עקב מחלה והיא צולעת את דרכה במעיל גשם צהוב בעקבותיו של "הדוד ברני", שהוא בעצם אביה הביולוגי. היא לא יודעת שבן זוגה של אמה הוא לא אביה האמיתי, וכשברני מנסה להסביר לה שכואב לו להיקרא על ידה "דוד" היא מתבלבלת ומתעצבנת. בצדק. היא ממש קטנה ומשום מה ברני לא עושה לה הנחות.
במשך יום שלם וגשום במיוחד מתהלכים להם ברני ווויני בסביבת החוף, הגשם הנוראי לא מקבל מהם שום התייחסות (בטח שלא מטריה).
ברני זז ממקום למקום לפי פוטנציאל השתייה הגלום בו ווויני משתרכת מאחוריו.
שקוע בעצמו וביגונו הוא פוצח במונולוגים ארוכים של שתיין על החיים והאנושות. בטונים תיאטרלים ומחוות גוף גדולות הוא קורא אל עבר הים מילים קשות ווויני מתפוצצת מצחוק, היא מרותקת לכל שינוי טון, לכל קפיצה.
ברני יכול לתקוף מילולית אנשים באופן ספונטני, או לחטוף מכות ממישהו שהוא חייב לו כסף, אך וויני לא נבהלת. היא מושכת בידו ומבקשת ללכת כשהוא מתפרץ על זר, ומניחה דשא על הברך הפצועה שלו.
למרות ההזנחה הפושעת בהשגחה על הילדה, יש משהו יפה בדינמיקה המעוותת של השניים, היא כל כך צורמת ובלתי נסבלת לפעמים, אבל גם מיוחדת ונוגעת ללב.
אווירת הסרט מתמשכת ומטרידה. אין התקדמות עלילתית, ועדיין, יש תהליך הכרות הולך ומעמיק עם מאבקיו הפנימיים, המקבלים ביטוי מוחצן ביותר, של ברני, שהוא מעין גיבור הצגת יחיד (מבחינתו לפחות, מלבד וויני לצידו, חולפות על פניו עוד דמויות רבות).
היום שלהם ביחד ממשיך להתקדם בצורה עקומה ומסוחררת, ובקצב לא אחיד, לא ברור לאן.
דבר אחד בטוח, יהיה שם משהו לשתות.

מישהו ערך טריילר מתוך רחמים על כך שהסרט לא זכה לאחד. חמוד מצידו: