'הילדים הנוראים' הם אליזבת' ופול, שני אחים בני עשרה שלנסות להסביר אותם ללא הצלחה זה פשוט לשכתב כאן את התסריט מחדש, שזה בדיוק מה שהוא עושה. אחד ההסברים האהובים עלי בסרט הוא שאין בינהם מבוכה אחד מהשניה כי הם שני חצאים של אדם אחד. הם מבלים את מרבית חייהם בחדרם המבולגן במיטותיהם זה לצד זו ומשגעים אחד את השניה למוות. יש להם לשעשוע את חברם הכנוע בן העשירים ג'רארד, וגם חברתה החדשה של אליזבת', אגט'ה, מצטרפת לסיפור והיא נראית כמו דרג'לוס – בן כיתתו הסורר ומושא תשוקתו של פול (והרי שניהם מגולמים ע"י אותה שחקנית), מה שמעורר את תשומת לבו של פול אליה למורת רוחה של אחותו. וכל הסיפור הוא מה שבין כל אלה שבעיקר נבחש על ידי האחים.

.

קשר מסובך וקשה להתרה – פלונטר

'הילדים הנוראים', שנכתב על פי ספרו של ז'אן קוקטו, הוא סרטו השני של ז'אן פיירמלוויל והוא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר. האווירה של הסרט כל כך ייחודית ולא מחויבת לשוםז'אנר, בכל פעם שאני צופה בו אני מרגישה שאני נכנסת לקצב המסחרר שלו לחלוטין(וגם בנסיעות הבוקר באוטובוס אני נכנסת לקצב שלו, עם ויוואלדי. סרט מרחיב אופקים).
המקצב הוא הדבר הדומיננטי בעיני, אבל כדאי לציין שזהו סרט מרהיב מבחינה אסתטית, ושנון בצורה בלתי רגילה. הסגנון הספרותי שלו כובש.
סרטו הראשון של מלוויל, 'שתיקת הים', גם הוא עיבוד קולנועי מאוד ספרותי לספר (זה יוצא ברור?). באופן שונה לחלוטין, סרט זה הוא שני ערוצים – אחד בו המספר נזכר לאחור בוויס אוובר, ושני בו דמותו של קצין נאצי מדבר במונולוגים ארוכים נטולי מענה, מצד אותו מספר ממש ואחייניתו הדוממים שיושבים מולו (השחקנית שמגלמת את האחיינית חוזרת ופותחת פה גדול כאליזבת' ב'הילדים הנוראים'). ישנה בעייתיות במידת הקולנועיות של סגנון כזה, ועדיין זה סרט יפה ומעניין.
בסרטו השני מצא מלוויל דרך הרבה יותר מוצלחת להקראת סיפור בקולנוע. סרט שנעשה בהשפעתו הוא 'ז'יל וג'ים' של טריפו (שהילל את הסרט), כל הסגנון הסיפורי שלו שאוב משם באופן מובהק. טריפו ממש מקריא את העלילה של 'ז'יל וג'ים' בטונים דומים להקראת העלילה שמבצע קוקטו עצמו ב'הילדים הנוראים'. בשני הסרטים העיבוד הקולנועי-ספרותי הוא חלק
גדול מקסמם. בתוספות מהדורת הקריטריון יש התפלפלות צרפתית על השאלה האם הסרט בעצם בויים על ידי קוקטו ולא מלוויל, אני חושבת שטריפו צדק כשכתב שזו פשוט יצירה בארבע ידיים.

הסרט כולו בצרפתית, מלווה ביצירות מהפנטות של ויוואלדי ובאך, אבל הנה דווקא שיר קטן ומתוק באנגלית ששר בחור בשם מלווין מרטין – שלא רק מבצע אותו בסרט ומגלם את ארוסה העשיר של אליזבת', אלא גם כתב והלחין אותו במקור.
השיר מוקדש לאליזבת' שאהבתה האמיתית כמובן תמיד תהיה נתונה לפול ואת סיום יחסיהם הוא מגדיר כסגירת ספר.

משהו בסרט 'גילדה' ליווה אותי מאז צפיתי בו לראשונה ביום חמישי שעבר. כך יצא שצפיתי בו שוב פעם שנייה. ואז שלישית. את השיר אני משמיעה כאן בבית שוב ושוב. בעת שטיפת כלים יש לי רק שיר אחד לזמזם. ברור שכל זה מעיד עליי ועל הרגלי הצפייה הסמוריים שלי יותר מאשר על הסרט, ובכל זאת, אני מנסה להבין מה ב'גילדה' דבק בי כל כך.