את אברהם הפנר שנפטר שלשום הכרתי בתחילת 2010 בחוג לקולנוע, מקום בו הוא נכח רבות, אבל כשאני הגעתי הוא כבר לא היה שם. הכל התחיל אחרי שתרגיל שעשיתי הזכיר לכל עובדי הארכיון הנחרצים באוניברסיטה (מקום עבודתי בזמנו) סרט ישראלי מ-68 שלא שמעתי עליו קודם לכן - "לאט יותר". הסיבה למציאת ההקבלה היתה כנראה הגימיק המשותף לשני הקצרים שלנו, שלנו – הכוונה לתרגיל שנה א' שלי ולסרטו המפעים של הפנר, בשני הסרטים היה סיפור שמסופר בוויס אוובר על ידי דמות אחת שלעיתים מדובבת את האחרת. קיבלתי מטלה בזמנו מראובן הקר בשיעור בימוי לצלם תרגיל המבוסס על טקסט ספרותי ובחרתי בטקסט המתאר התלקחות רגשית של גבר כלפי אשתו לאורך מריבה – "סונטת קרויצר" של טולסטוי (ספר שבדיוק קראתי בשנית באותה תקופה). מאפיינים משותפים אלה, למרות ההבדלים העצומים מכדי שיהיה נחוץ למנותם, הובילו למה שנראה כמו התחקות מובהקת שלי אחר סרטו של הפנר, המתאר אישה המספרת את הצד הבלעדי והנסער שלה במריבה עם בן זוגה (ע"פ סיפור של סימון דה בובואר). מעולם לא שמעתי עד אז על הסרט או על ההפנר. אני גם יודעת איך חשבתי להשתמש בוייסאוובר באופן כזה, היה זה סרט ביטניקי קצר מ-59 של רוברט פרנק בשם "Pull My Daisy", אותו ראיתי בהקרנת אסופת סרטי אוונגרד קצרים בסינמטק. הסרט האמריקאי ההוא היה עמוס דמויות ושונה לחלוטין בנימה שלו וחשבתי שאמצעי המספר המדובב יכול להתאים בסיטואציה זוגית כמו בקרוייצר, כדי להשיג אפקט עצוב ושונה מהשימוש הקצבי שעשו בו שם. בתרגיל שלי נראים זוג נשוי שותקים אחרי ארוחת ערב כשהגבר מספר בדיעבד בפסקול את מה שמוצג כמתרחש בהווה, קול הגיבור נשמע גם כשהדמות השניה פוצה פה בצורה שמדובבת ומשתיקה אותה בו זמנית. אולי גם הפנר הכיר את הסרט של פרנק שנעשה עשור לפני סרטו, סביר שהכיר. אולי הוא לא זכר אפילו שהכיר. אולי לא הכיר בכלל. נדמה לי שאם היה יודע כמוני שראה את זה קודם היה כותב על כך, הוא אהב לחשוף מנגנונים והשפעות וכל הזמן הפציר בספרי התסריטאות שלו להעתיק ולגנוב. אבל הוא גם אהב להמציא, לעוות ולהסתיר, אז מי יודע. בכל מקרה, עובדתית לא הושפעתי בתרגיל השולי שלי מהסרט של הפנר, אבל כל פרשת הדימיון פחות עניינה אותי מרגע שנחשפתי ל"לאט יותר" – מאז רק רציתי לצפות בכל סרטיו ומשם המשכתי לספרים ולכל מה שהצלחתי לשים עליו את ידי. יש כמה יוצרים מעוררי השראה כאלה עבורי, אברהם הפנר יושב בינהם במקום מאוד מיוחד. נראה לי שבכל דבר שאעשה יהדהד משהו מהפנר, מהיצירות שלו או מרוח הדברים, גם מהעצות הישירות ממש, שכמו פורצות מהדפים ומנהלות עם הקורא דיאלוג, ומהטון המשתובב האופייני שלו. הוא תמיד יהיה שם, זה יכול להתבטא באופן ישיר ובולט או עקיף וקטנטן ואולי אפילו מבלי להתכוון, הרי בדברים כאלה הכל נהיה מבולבל וקשה לשים לב איפה מה שמשפיע עליך מתחיל ונגמר. מעולם לא פגשתי את הפנר על פי ההגדרות המקובלות של העולם ואין לי מה להיפרד, ממש לא. מבחינתי העניינים איתו ממשיכים כסדרם. אני רק יודעת לספר איפה המפגש הזה התחיל. בערך, השמטתי כאן המון דברים.

גופו של עניין:
מאמר מאוד מעניין ומקיף של מאיר שניצר על יצירתו של הפנר – "מתרחשים פה, קורים שם" / פורסם בכתב העת של הסינמטק שהוקדש לו, גיליון 179.

הערת סיום:

"…ואני אומר לך, תלמידי היקר (just a figure of speech), אל תאמין להם! סניור בואנארוטי ישב אולי ליד הפייטה הזאת שלו ביומו האחרון, אבל הוא עשה זאת מחיבה; אולי הוא רצה לנגוע בה עוד פעם. שום ניסיון נואש לגמור אותה ברגע האחרון. אין מה לגמור בה. ככה היא. כמו הגן של קובלה-חאן, הבאך ההוא, וגברת סזאן אחת שחציה הימני בד לבן שיד המאסטר לא נגעה בו. יש עוד, אבל לא אפרט. חפש לבד. לך ותראה איך היצירות שאתה שומר בחדר הפנימי שבמוזיאון שלך קרועות בקצוות ומנוקבות חורים לבנים ושחורים בתווך כמו החלל שתלוי לנו שם למעלה. תמיד לא גמורות. דווקא הן. הלאקונות ביצירות האלו, השטח הלא מצוייר, הזרוע "שלא התחברה" וכל השאר, הפרקים הלא גמורים ברומן, התיזמור האיננו, המחזה הבנוי בצורה כה לקויה, הבד הלבן – החור הזה שנותר למענך הצופה, הקורא, המאזין – האדם. אתה תמלא אותו. התהומות שנפערו שם נועדו לך. אתה תחבר ותמתח חוטים ("אתה קראת לזה פעם "חוטי אריאדנה"?) בין גדות החללים בקפיצה דווקא לא-טרנסצנדנטלית, כלומר אנושית ו/אבל אישית. לך השאיר האמן את הדף לבן ואתה תגמור ותמלא את החלל הריק שם, כי אתה בן זוגו ליצירה, לאנושות; אתה הפייטה שלו, ישוע של הפייטה שהוא. רק ביחד אתם יחידה גמורה וביחד תרכיבו את התשובה שאתה, תלמידי, ניסית לשווא להרכיב ברשימתך הנ"ל. לשאלות הקשות התשובות "הלא-דתיות" (=לא שרירותיות) מורכבות וגדולות, ולעולם הסינקופה חלק מהן, כמו הדילוג שלבך מדלג על פעימה לפעמים – ודי. בפירוט המייגע מדי של שורותי האחרונות הוצאתי את מכתבי-זה-אליך מחוג היצירות הנ"ל. הסברתי מדי, מילאתי את כל הבד צבע ולא השארתי חורים. אבל זו לא יצירה. זה מכתב."

מתוך הרומן "אברהם הפנר: ספר המפורש", מאת א.הפנר

*קטע שמסיים הערת נ.ב אינסופית כתובה בעיפרון בכתב יד זעיר, המצורפת למכתב מודפס (שאינו מובא בספר) ההולכת ומשתלטת על הדף

נ.ב
בא לי למלא מאתיים עמודים שכתוב בהם "אני אוהבת אותך, הפנר"

מכונית ספורט שחורה סובבת סחור וסחור על רקע נוף מדברי, נכנסת ויוצאת מהפריים, כך היא ממשיכה וממשיכה לה. רגעים ספורים מתחילים להרגיש כמו נצח ותחושת מודעות עצמית גוברת ומטה את תשומת הלב אל אופן הישיבה בכיסא, ואל רחשי ונשימותיהם של הצופים באולם. הרבה אחרי שנדמה שהרגע הזה מיצה את עצמו לחלוטין, המכונית נעצרת והגיבור יוצא מהאוטו. קאט. אז זה הולך להיות ככה מעכשיו. פתיחת הסרט היא לא רק מטאפורה קטנה לחייו של הגיבור (ככזאת היא אפילו די מיותרת), זוהי הצהרת כוונות קולנועית ברורה – דעו לאן אתם נכנסים.

ל"אי שם" אין עלילה, ישנה איזושהי התרחשות מסוימת. ג'וני מרקו (סטיבן דורף) הוא כוכב סרטי אקשן, הסרט לא ממהר להדגיש את האפיון הזה ולוקח זמן להבין שחיי העליבות שהוא מנהל הם בעצם חיי זוהר. הוא נוסע במכונית ספורט, חי בבתי מלון, משתתף באירועי יחצנות ובכל פינה מחכה מישהי שמעוניינת לשכב איתו, אם כי נדמה שכל אלו מאופיינים בסתמיות לא סקסית בעליל. קליאו (אל פנינג) היא בתו בת ה-11 ממישהי שאינה בת זוגתו ועד סוף הסרט יתקבל בקושי שמץ של מידע לגבי טבע יחסיו עם אימה. קלואי מבקרת את אביה מעת לעת ובאחד הביקורים האם מבקשת ממנו לשמור עליה לימים הקרובים עד תחילת מחנה הקיץ שלה, מאחר והיא כרגע לא מסוגלת ("למה" זאת שאלה לסרט אחר). מכאן ג'וני וקלואי מבלים יחד בשגרתו, שנעה בין משחקי טלוויזיה וזלילת ג'אנק פוד בחדר המלון בו הוא מתגורר, לבין טקסים מצועצעים וקבלות פנים מפוארות באיטליה. התפאורה המשתנה לא משפיעה על השניים, אין חיכוכים או התלקחויות ונראה שדיי נעים להם יחד. ג'וני מאוד לא מרוצה מהחיים שלו, השהייה המרוכזת במחיצתה של קלואי רק מחדדת את תחושת הריקנות האופפת את חייו, והרי לכם מה שאמור היה להיות ספויילר מטורף – בסוף הוא מחליט שהוא הולך לשנות אותם. אבל אי אפשר לקלקל מכונה שלא עובדת*.

"אי שם" הוא סרט שבלתי אפשרי לעשות לו ספויילרים, כנראה שהסרט גם לא יימצא חן בעייני מי שממש מפחד מספויילרים, פשוט כי לא ממש קורה בו כלום. אין בסרט כמעט טקסט, הדיאלוגים המועטים מאוד פשוטים וחסרי תכלית, אין בו תפניות עלילתיות משמעותיות (גם לא ממש עלילה) ואין בו אפילו דרמה. מתוך כל החסר הזה נותרים רגעים ארוכים ושקטים שבהם ניתן להתבונן ולשקוע (או במחשבות או בתרדמת), כל צופה לעצמו, שכן נדמה שהסרט ממעט לספק איזושהי הכוונה לגבי המוצג בו. וזה יכול להיות דבר נפלא, לפעמים, שסרט לא "עובד" ואל מול ההתנהלות הפאסיבית למדי שלו הצפייה דווקא נהיית אקטיבית. פתאום יש הרבה יותר זמן לחשוב, להתעמק בתווי פניה של דמות מסויימת, לסקור גם את צדדיו של פריים סטאטי, לבהות בתנועה רפטטיבית מתמשכת, לבודד איזה צליל רקע אינסופי ולשקוע לתוכו. טמון כאן פוטנציאל לחוויה קולנועית מייגעת (כזה שהתממש לדוגמה בסרטו האחרון של ג'ים ג'רמוש, "גבולות השליטה"), אך במקרה הזה אין היא כזו כלל. יש בסרט משהו נטול יומרות ורווי כנות, שמנטרל את החשד של הכוונה הזדונית המכונה "התפלצנות".

הבמאית סופיה קופולה, שסרטיה מרבים לעסוק בהתבגרותן של נערות על רקע חיי שפע (התמצית לכך הייתה ב"מארי אנטואנט" הראוותני), שומרת על מאפיינים רבים מסרטיה הקודמים. לא מעט רגעים ב"אי שם" מעלים מיד בזיכרון את "אבודים בטוקיו" המרגש (זה מהפוסט הקודם שהואלתי בטובי להעלות): גם כאן הסרט מתרחש על רקע בית מלון ועוסק בגבר מתוסכל ומפורסם ובמפגש שלו עם בחורה הצעירה ממנו בהרבה, חכמה ובוגרת לגילה, הסוחבת גם היא מטען תסכול משלה, גם כאן הם מוקפים בזרים מוזרים וחולקים ביניהם סוד של אושר רגעי והבנה הדדית, וגם כאן הבחורה נרדמת והגבר נשאר ער להרהר על השינוי שהיא הפיחה. ב"אבודים בטוקיו" הוא לוחש לה משהו באוזן שרק היא שומעת והצופים לא, ב"אי שם" הוא מתנצל כשהיא לא שומעת ורק הצופים שומעים.

.

כשתגדל אולי תיזכר ברגע הזה. למשל אחרי קריוקי בטוקיו עם ידיד נפש מבוגר

בעוד שסרטיה הקודמים של קופולה מציגים אסופה של רגעים מיוחדים המלווים לרב במוסיקה דומיננטית, בסרט זה היא מוותרת כמעט לחלוטין על הוספת מוזיקה חיצונית ומציגה בעיקר את התפל. וזו החלטה יפה מאוד. נדמה שכל סצנה מגיעה רגע אחרי שאולי קרה משהו מיוחד ונגמרת רגע לפני שאולי יקרה. הסרט הוא אסופה של רגעים מפוספסים, אלו שלרב נחתכים החוצה. נחתכה הדרמה, הושארו הרגעים בין לבין וכל התחום האפור הזה לא מעורר רגשות עזים – אף אחד לא יתגלגל מצחוק, אף אחד גם כנראה לא יפרוץ בבכי. אבל כשמתגנב צחקוק מתוך איזו דקות אגבית, או כשלרגע מבט של אחד מהשניים נוגע ללב, מי שמצליח לחיות בשלום עם תחושת התסכול הנוצרת מהסרט יקבל גם תחושה שהרגע הזה הוא רגע נעים משלו. מי שלא יצליח, ייצא מהסרט מאוד ממורמר ותחושת הנוסטלגיה היחידה שהוא יחוש תהיה לפתח המילוט שהציעה לו סצנת האזהרה הפותחת.

הבחירה להציג בסרט יחסי אב-בת יוצרת את ההנחה שהולך להיות בלתי נמנע לבחון בו את הפן האוטוביוגרפי של הבמאית, שכנראה תצטרך לעשות סרטים הרבה יותר נועזים בשביל לא להיות בראש ובראשונה "הבת של". אבל הסרט ממש לא קורץ לכיוון הזה, נראה שרק המתאמצים ביותר ינסו להסיק ממנו משהו משעמם לגבי אבהותו של הבמאי פרנסיס פורד קופולה לבתו ויעסקו בענייני "היה או לא היה". למרות זאת, הפן האישי חזק מאוד ועל הסרט כולו שורה אווירה המתעתדת להיות נוסטלגית. קופולה, שעד כה עשתה סרטים רק בתור בת להורים והתמקדה בחוויית הנערה המתבגרת, מצרפת עכשיו את הצד השני של המטבע. מתקבל הרושם ברגעים רבים שבעוד שג'וני חווה אותם באופן מאוד עמוק בהווה,
אלו יהפכו רק בעתיד לזיכרונות ילדות מרגשים של קליאו הנונשלנטית. קופולה עושה הבדלה מאוד מדויקת בין החוויה של אדם מבוגר המבין שהחיים אינם אינסופיים ונוצר את הרגעים הקטנים עם ילדיו, לבין האופן שבו ילד שלא חושב במושגים כמותיים על קיומו, חווה את אותם רגעים עם הוריו. אולי בגלל זה בשיר היחיד שהיא בחרה להוסיף לסרט
I'll Try Anything Once", The Strokes)"), ישנה שורה שאומרת "למה לא לנסות את הכל, אם אתה זוכר את זה רק פעם אחת".

*גילוי נאות: אני וסופיה קופולה היינו יכולות להיות חברות. גם אני מצטטת את גיבורי האינדי שלי – מתוך "חלודה" של אלעד זאב.

כבר לא צריך לבחור, השילוב המושלם בין אופרה לנישנוש. ועוד בסטופ מושן.

*תוספת לבעלי קיבה חזקה: ביונסה עושה את כרמן למען פפסי, בבימויו של ספייק לי.
(מבוסס על ההיפ-הופרה בכיכובה. כן כן.)

.

לא סיימתי לצפות בנער החידות ממומביי הבלתי נסבל (הטריילר בהחלט מייצג סגנונית את הסרט, מינוס כמה סצנות אונס ועקירות עיניים), אבל המסר החשוב עבר:
יש סיכוי שהשאלות במבחן הפסיכומטרי יתבססו על מהלך חיי באופן כרונולוגי, אחת אחת יטפטפו וישזרו להן לכדי אגדה מופלאה אשר סובבת את קורותיי. אמן.
אם לא, יש גם את הגישה של סקובי מאגדות וסיפורים שהשחיר את הריבועים בטופס התשובות בצורת 'FUCK THIS SHIT'.
יצא שהמתמטיקה שלו מאוד חזקה והאנגלית מאוד חלשה.

הנה אחד הרגעים האהובים עליי של סקובי, שמבין שלולא היטלר לא היינו קיימים. אי אפשר לקחת להיטלר את הקרדיט על זה.

לחברת סיגריות שווייצרית בשם parisienne people יש קמפיין מרשים של פרסומות שנעשו על ידי במאים ידועים.
החופש האמנותי שהמפרסמים נתנו גדול ומדובר במקבץ פרסומות ביזארי במיוחד.

בשלל שיצא לי לראות היו בין היתר (אפשר לראות בלינקים): רומן פולנסקי, ג'וזפה טורנאטורה, אנקי בילאל, רוברט אלטמן, האחים כהן, ז'אן-לוק גודאר, וים ונדרס ואמיר קוסטריצה.

החביבה עליי מכולן היא זו של דיוויד לינץ',  סרטון קצר ומהפנט שאפשר לשקוע בו ולראות בלופ:

*באתר של לינץ' אפשר לצפות בכל הפרסומות שלו. משעשעת במיוחד סדרת פרסומות לקפה בפחית של חברה יפנית, המבוססת על הסדרה טווין פיקס, ומשתתפים בה מיטב שחקניה (בכיכובו של קופר). אולי על מנת להתגבר על המבוכה שבקונספט המטופש, לינץ' דאג שזה יהיה מאוד מאוד מגוחך וחסר כל יומרה. בכל אופן, יצא חינני בעיני. לפי מה שכתוב באתר, החברה לא הייתה מרוצה וביטלה את סדרת הפרסומות שהייתה מתוכננת להמשך. לי זה דווקא עשה חשק לפחית, אבל אני גם צרכתי כל כך הרבה עוגות פירות וקפה בפעם האחרונה שצפיתי בסדרה שזה כנראה לא מייצג.