פעם בכמה זמן אני נתפסת על שחקן או שחקנית ומבלה בחברתם תקופה אינטנסיבית (חלקם יותר מאחרים), כשאני צופה בכמה שיותר סרטים מכל סוג שהוא שהם משתתפים בו. לכל השחקנים האלה יש לפחות סצינה אחת או מחווה שנשארת איתי, ועולה פתאום ורצה לי בראש בכל מיני רגעים בחיים. רובין ויליאמס הוא לא אחד מהשחקנים האלה. לא הייתי חושבת בחיים לראות ברצף כמה שיותר סרטים שהוא השתתף בהם, גם בגלל שזאת רשימה קשה לעיכול בפני עצמה, אבל בעיקר בגללו. אני מאוד מסכימה עם האבחנה של אורי קליין על כך שרובין ויליאמס היה לפעמים יותר מדי רובין ויליאמס, יש להומור שלו מדי פעם נימה תלותית שמעיקה עלי. מאוד ציער אותי לגלות על המוות שלו, בגלל נסיבותיו וגם כי באמת מדובר בשחקן מתוק ומשעשע, שעשה כמה סרטים נוסטלגיים שאני מחבבת. אחרי שפורסם מותו והתחילה ההתעסקות בו, צפיתי בקטעים מסרטים שלו ותוכניות או ראיונות שאנשים שיתפו, הוזכרו סרטים ישנים ששכחתי וזה היה מאוד מהנה, אבל הבנתי שאין שום רגע של רובין וויליאמס שבאמת נחרט לי אישית באופן מיוחד.
שלשום בלילה צפיתי לראשונה בקומדיה מ-83' של מייקל ריצ'י – "המובטלים" (The Survivors). התכוונתי לצפות בסרט הזה כבר זמן מה, אבל דווקא בגלל השחקן וולטר מתאו. הסרט מצחיק וחד, עם קצב אקסצנטרי ונימה כייפית של דביליות, וסצינת הסיום היא רגע של ויליאמס שיישאר איתי. מדובר בקומדיה מופרכת לחלוטין והדמות שלו היא הליצן הנודניק שמסבך את העלילה, כולו רעש, צלצולים ואביזרים, בעוד מתאו הנרגן והאדיש מנסה לעצור את ההרס שנכפה עליו. אין לאורך כל הסרט רגעים סנטימנטליים או דרמתיים, ובמעבר הכי חד שיש רובין ויליאמס השחקן כאילו יוצא מהדמות המטורללת שלו ועוצר את הכל, כולל המכונית שהם נוסעים בה. הוא מתרחק מהרכב, מתאו הולך אחריו ומנסה לעצור אותו והוא ממשיך ללכת מתנשם ומשתנק. בסרט שבו אף אחד לא מגיב ברצינות ולא נפגע מכלום, גם לא מיריות, פגזים, תאונות דרכים, כלבי ציד וכדומה, פתאום מוצג ברצינות גמורה אדם שעובר התקף חרדה. הוא מוריד את הבגדים המגוחכים שלו, עומד ערום בשלג ובעיניים דומעות וחיוך מבוהל אומר שהוא לא מבין מה אמיתי ומה לא ולאן החיים שלו הולכים ואז מבקש ממתאו שיגיד לו שהכל יסתדר.
*יש כאן את הסרט המלא, סימנתי שזה יפתח ברגע של הסצינה האחרונה:
