.
אי של שקט (caos calmo), סרט שנני מורטי כתב ומשחק בו בתפקיד הראשי, בבימויו של אנטונלו גרימלדי, הגיע עכשיו לקולנוע ומחזיר אותי שוב לסרטו המקסים חדרו של הבן (שאותו מורטי כתב, ביים הפיק ואף שיחק בו).
זהו סרט שקט וקטן שלא מרפה. הוא פשוט, עדין, עצוב ובלי להתאמץ גם מרגש.
המוות של הבן הוא סתמי, תאונת צלילה. הסצינה שבה הוא טובע איננה, כמו חור בתסריט. כמו החור שנפער במשפחה.
הדרמה הקולנועית שבתאונות ומוות לא רלוונטית לסרט הזה, העניין הוא האחר כך. כשחוזרים הביתה ונשאר בבית חדר ריק מבעליו, כשמועקה גדולה יושבת על כולם בזמן שהם מנסים לחזור לשיגרה, מנסים להתמודד עם אובדן של מישהו כה יקר לליבם.
רגע לפני שג'ובאני (מורטי) היה אמור לצאת לריצה עם בנו אנדריי הוא מקבל שיחה בהולה ממטופל שלו. הוא נוסע לפגוש אותו ואנדריי יוצא לצלול. הרגע הזה לא עוזב אותו, הרגע בו הכל יכל להיות שונה אם הם רק היו יוצאים לרוץ. הוא מאשים את עצמו, את המטופל שלו ובאופן כללי מאבד עניין בעיסוקו כפסיכולוג לטובת חיפוש שרידים מעברו של בנו.
הוא מקשיב למוסיקה שהוא אהב, מסתכל בתמונות האחרונות שצילם, קורא מכתבים, חוקר בנושא ציוד צלילה.
ופתאום הבזק דימיונו של ג'ובאני, בו נראית הריצה שלא היתה, מעביר במינון מאוד מרוכז הרגשה מסויימת שמהדהדת לאורך כל הסרט .