אחרי שהזכרתי כאן את הבעלים נורא מתחשק ואף אולי מתבקש לשים איזה קטע עם ג'נה רולנדס. יש בה, ברולנדס, איזשהו שילוב בלתי אפשרי של תכונות שנותן לה איזה טוויסט - היא חיננית ואצילית תוך שהיא גם גסה ומגושמת. קיימים שורת תפקידי מופת שלה בסרטיו של בעלה ג'ון קסאווטס, אבל אם צריך לבחור עכשיו לשים קטע אחד (לא קל בכלל) זה יהיה מתוך הסרט אישה תחת ההשפעה, ולו בגלל שהיא בעצמה בחרה בו כתפקיד האהוב עליה בראיון מאוחר. ובאמת זה מסוג התפקידים הענקיים שצריך גם את ההזדמנות הנדירה לקבל אותם, מעבר ליכולת והכישרון, וקסאווטס העניק לה (ולעוד כמה חברים) כמה וכמה תפקידים ענקיים כאלה במהלך עשייתו הקולנועית.

ליידי אמיתית

במרכז 'אישה תחת ההשפעה' ישנה מייבל, אישה לא יציבה נפשית, אימא לשלושה ילדים קטנים (יצא פוסט אקטואלי). בעלה (פיטר פאלק), איש חרוץ ולא מתוחכם במיוחד, מנסה להשאיר אותה בגבולות הנורמאליות ולשמור על התנהלות שפויה במשפחה. לבסוף הוא נאלץ לאשפז אותה ונשאר לטפל בילדים בעצמו, עד לשובה הביתה. ללא מסקנות נחרצות ועם המון רגשות מנוגדים, נחשפים לדמותה הקיצונית של מייבל שעל מנת שתוכל להישאר עם משפחתה צריכה להיאבק בעצמה, וגם לדינמיקה משפחתית מסובכת וקשה במיוחד. עוד בתחום משפחתיות – אמה של רולנדס מגלמת את אימא של מייבל ואמו של קסאווטס מגלמת את החותנת שלה , סתם פרט מעניין שעשוי להעביר את הסגנון של הסרט ושל קסאווטס בכלל.

בקטע הבא עוד שחקנית אגדית מתהלכת לה ברחובות העיר המנצנצים בלילה, בין מכוניות, בברים, נטולת הגבר שלא הגיע, אבל בסגנון אחר לגמרי. לבסוף היא מתיישבת בבר ליד מישהו שמנסה להתיידד איתה, אבל מבחינתה הם כבר מכירים. הוא מזמין אותה למשקה, היא מתעקשת שהברמן ימשיך למזוג ועוצרת אותו כשהמשקה מגיע לקצה הכוס ושותה את כל הכוס בלגימות רצופות. "היית צמאה", הוא מעיר במבוכה. לפתע היא מתחילה לשיר לו בשקט:

I get no kick from champagne
Mere alcohol doesn't thrill me at all
So then tell me how can it be true
That I get a kick out of you

* וכאן יש עוד קטע מעולה מאותו סרט, שבו היא מחכה להסעת בית הספר של הילדים. היא נרגשת מהציפייה עד כדי כך שהיא שואלת ללא הרף את העוברים ושבים מה השעה, הם מתעלמים מהאישה האקצנטרית וזה ממש לא מוצא חן בעיניה.
ואז ב-1:48, כשהאוטובוס מגיע והיא חוטפת את הילדים בחיבוקים ורצה איתם הביתה, זה אחד הרגעים הכי יפים שיש בעיני של אימהות בקולנוע.

לפני כמה ימים נתקלתי בקליפ הזה – "דה טופ" של פראנסיס אנד דה לייטס.

חרף הכרות צנועה לכל היותר את עבודת הבמאי, ועל אף שלא הכרתי את הלהקה כלל, ובניגוד מוחלט וגמור לכל דפוסי הצפייה הקפדניים שקיבעתי לעצמי בחודשים האחרונים – ישבתי וצפיתי בקליפ בריכוז, מתחילתו ועד סופו, לאורך שתי דקות וארבעים שניות.

ברטרוספקטיבה, כנראה שהתגובות באנטוויל (הבלוג בו פורסם הקליפ, שווה ביקור בזכות עצמו), שהבטיחו סיום מרהיב, הן שדחפו אותי פנימה.

כל כך כיף ונדיר להתקל בקליפ פשוט, שיודע לקחת זמר סופר כריזמטי, ומבלי לכפות עליו שום אלמנט זר לא לו, מצליח למקם עליו ספוטלייט שמציג אותו באור כל כך מהפנט.

והסוף באמת עושה צמרמורת.

"דה טופ" – פראנסיס אנד דה לייטס