רופא שיניים רווק בשנות החמישים לחייו מוצא סידור נוח – השיננית המסורה שלו, בת גילו, מטפלת בכל צרכיו בימים ממש כאילו היתה רעייתו המסורה, ובלילות הוא מתהולל עם נשים צעירות. עבורו זו נוסחה מנצחת, המפרידה בין האישה המטפלת האימהית למאהבת הלוהטת: אחת מסדרת, עונה לטלפונים, מכינה את המטופלים, מנהלת את המרפאה, דואגת, מכינה סנדוויצ'ים ומתפקדת כסייעת שלו, ואילו השניה נאיבית, סוערת, מחפשת ריגושים ואוהבת לכייף. התפקיד הראשון דורש ותק, שנים של זוגיות, והשניים מכירים אחד את השנייה עד כדי כך שההתנהלות ביניהם מושלמת. את תפקיד המאהבת כמובן לא צריך ללמוד, להפך, הוותק עלול לקלקל אותו, לכן בתחילת כל קשר רומנטי ממציא הרופא וידוי על כך שהוא נשוי ובעל משפחה, כלומר, הוא מכין את המאהבת הצעירה מראש לקשר זמני, לוהט ושנכבה מהר. עד כה זה נשמע כמו סיפור שמתמקד בגבר שעומד בין שתי נשים. זה לא.
הקומדיה "Cactus Flower" מ-1969 נשענת על מערכת של זיופים והטעיות ומתחילה בנקודה מעניינת – מוכרת בחנות תקליטים בת 21, נערת מסיבות עליזה במיוחד, מנסה להתאבד. סיבת הניסיון – רופא השיניים האהוב והנשוי שלה הבריז לה מפגישה והיא נוהגת להתמסר לתחושותיה, תוך התעלמות מהשלכות הרות גורל כמו מעבר אפשרי מחיים ומוות. הרופא נפעם במיוחד ממה שהוא מפרש כאקט רומנטי קיצוני ומחליט לשים סוף לשיטה המושלמת שלו ולאחד את העולמות, זאת אומרת להתחתן עם נערת המסיבות הפזיזה שידה על הגז במטבח קלה. הבעיה היחידה היא שעכשיו עליו לזייף גירושים מאשתו הלא קיימת, וכשהצעירה מתעקשת לפגוש את האישה האחרת כדי למרק את מצפונה, הרופא נאלץ ללהק אחת כזאת, ומי יותר מתאימה לגלם את אשתו מאשר השיננית הספינסטרית המסורה שלו? כאן נכנסת גיבורת הסרט – קרה, קשוחה, שקולה, מאוהבת בבוס שלה בסתר. ומי פחות מתאימה לגלם שיננית אפרורית מאשר אינגריד ברגמן? לפחות ככה היה ניתן לחשוב.
מיוחס לברגמן האגדית שאמרה פעם בראיון "עד גיל 45 אני יכולה לשחק אישה מאוהבת, אחרי גיל 55 אני יכולה לשחק סבתות. אבל במרווח של עשר השנים האלה, זה מצב קשה מאוד לשחקנית". ובכן, ברגע האחרון, בגיל 54, ברגמן מגלמת אישה מאוהבת. לא כזו שהאמפרי בוגרט שולח באצילות נפש למטוס למען המולדת, תוך שהוא מחזיק לה בסנטר ואומר "Here's Looking At You, Kid", כאן היא מאוהבת בוולטר מתאו. ו-וולטר מתאו זה כבר משהו אחר לגמרי. ההבדל התהומי בין מתאו לבוגרט קריטי להבנת עמדתה של ברגמן מבחינה רומנטית. מאפיין הגבריות הבולט של מתאו הוא מרירות מתוקה ומפוכחת. הוא לא הגיבור הנערץ והחלקלק, אלא השחקן המשני לרוב שמתנהל בעצלתיים ורק רוצה לצלוח את היום. איש קצת עייף וציני שתמיד עושה בסוף את הדבר הנכון באופן הכי לא הירואי שאפשר, וההתבאסות שלו מעצמו על כך היא סוד קסמו הקומי. בתפקיד הגבר שברגמן חושקת בו, מתאו הוא ניגוד מוחלט לדימוי הבוגרטי. כשהמאהבת הצעירה של מתאו מצהירה בביטחון: "גבר שמשקר לא יכול לאהוב!" ברגמן מפטירה לעברה "זה נשמע כמו משהו מעוגיית מזל". ומי כמוה ידעה שיש פער בין התדמית לדברים עצמם – את גלגולה ההוליוודי הראשון סיימה כשעזבה את הוליווד ואת משפחתה למען הבמאי הניאוריאליסטי רוברטו רוסליני ולטובת איטליה. הבעל שהשאירה מאחור יחד עם חיי הזוהר היה, ובכן, רופא שיניים.
בין טייקים, ברגמן ומתאו. בתמונה מסתתר האמפרי בוגרט בדמות פלקט
ליהוק לא פחות משמעותי ביחס לברגמן הוא של המאהבת, ה"קיד" של מתאו: גולדי הון הצעירה בתפקידה הראשון וזוכה האוסקר היחיד שלה. האחת כוכבת קולנוע אצילית המגרדת את שנתו האחרונה של עשור הלימבו המפריד בין מאהבת לסבתא, השנייה שחקנית מתחילה עם עיניים גדולות וחיוך משובב. שתי השחקניות מנוגדות במהות הטייפקאסט שלהן – הון היא שחקנית קומית אנרגטית מהז'אנר הנירוטי-אודרי הפבורני וברגמן היא שחקנית קלאסית עם דימוי דרמטי (פרט שולי אך מעניין אגב הליהוק, הוא שבגרסה הבימתית של "פרח הקקטוס" גילמה את השיננית לורן באקול, מי שהיתה אשתו של בוגרט, האדם ולא הדימוי).
מתוך הסרט, הון ומתאו. תמיד יהיה להם את הפלקט של "רומיאו ויוליה"
על פי הנחות מוכנות מראש, מבחינה עלילתית, הון היתה אמורה היתה להיות האויבת של ברגמן, אבל הסרט לא צולל לפח הזה. לא רק שהמאהבת הצעירה מחבבת את השיננית היבשה המתחזה לגרושתו של בן זוגה, היא אפילו מפתחת כלפיה הערצה והולכת ומוקסמת מדמותה, וברגמן לא רק שלא מתנהגת בנקמנות כלפי הילדונת שחטפה ממנה את הבוס האהוב מזה עשור, אלא שהיא מסייעת לה ומתייחסת בסלחנות וחיבה להתנהלותה חסרת הפשר. בשלב מסויים מתאו נדחק הצידה עד כדי שהיחסים בין שתי הנשים ניצבים בקדמת הבמה בעוד הוא מאבד שליטה על המזימה האנוכית שהסתבכה לו. התגובות הלא צפויות של הדמויות בסיטואציה הזו מעוררות תמיהה קומית, ואז הבדיחה על הרווק הנצחי, הצעירה ההוללת והבתולה הזקנה הופכת בלי ששמים לב לקריסה של ליהוק – לא רק בקולנוע, בחיים בכלל.
כמה שנים קודם, ב-1961, גילמה ברגמן דמות דומה בסרט הרבה פחות אופטימי, Goodbye Again, שם היא ניצבה קשוחה וחסרת אונים בין צעיר נירוטי וגבר שרמנטי – אנתוני פרקינס ואיב מונטאן. בזמן שעבר בין הסרטים, "פרח הקקטוס" הוסיף לה כמה שנים והוריד ממנה כמה מועקות. כן, בחלוף הזמן.
"פרח הקקטוס" מסחרר את הסטראוטיפים של המוסכמות החברתיות ותכתיבי הגיל והמין באופן שמאלץ את כל המעורבים לעצור להבין מה הם באמת מרגישים, ולא רק לגלם עצמם לפי המצופה מהם. זה סרט קליל, שכאילו לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ואצל הדמויות החינניות של השחקנים הקומיים המוכשרים מתאו והון לא הכל תמיד עובד עד הסוף, אבל ברגמן הרצינית בתפקיד הקומי הזה קולעת בול.
יותר מהכל שווה הוא הרגע בו כל המעורבים נפגשים במקרה על רחבת הריקודים. זה כולל פיזוזים מסעירים, רגע מתוק של סלואו ומוב גאוני של ברגמן שמפגינה מה אפשר לעשות עם מעיל פרווה על הרחבה:
