סוף סוף הצלחתי לשים את את כפותי הגרגרניות על סרט שאני מנסה לצוד כבר הרבה זמן (תודה גילי, הנך ספקית נאמנה).
Husbands נפתח בשלושה חברים שהולכים ללוויה של חברם, הם לבושים בחליפות ומעילי צמר שחורים, האוירה מעט מתוחה והם נראים מנותקים מהטקסיות שכרוכה במוות.
גאס (ג'ון קסאווטס), ארצ'י (פיטר פאלק) והארי (בן גזרה) בשנות הארבעים לחייהם, גרים באותו רחוב פרברי בניו יורק, נשואים עם ילדים ועבודה מכובדת. אחרי הלוויה הם מחליטים שלא לחזור הביתה אלא לצאת להשתכר, מה שהופך ל – 48 שעות של שתייה מהולה במשחק כדורסל, שחייה בבריכה, שוטטות ברחובות וערב ארוך עם חבורת קשישים שתויים ומזמרים בבאר, שנגמר בהקאה בשירותים בשביל גאס וארצ'י ובפירוק תא טלפון תוך פרץ זעם בשביל הארי. השלושה חוזרים באותו בוקר ישירות לעבודה, באותם בגדים ובאותו הלך רוח. אחרי הזמן שבילינו איתם הם פתאום נראים כמו ילדים בני ארבעים. יותר נכון פתאום הם משילים את התדמית ה"מבוגרת" שנדבקת לאנשים עם השנים ונראים כפי שהם. הם לא מצליחים לחזור לשיגרה, כעבור כמה שעות הארי (שאשתו רוצה להתגרש ממנו) מכריז על עזיבתו ללונדון וגאס וארצ'י מצטרפים בלהט הרגע. אחרי יומיים של היעדרות מהבית גאס מתקשר הביתה לאשתו, הוא מבשר לה על הנסיעה הפתאומית ללונדון, על כך שהוא וארצ'י רק ילוו את הארי למלון, יכסו אותו במיטה ויחזרו הביתה. אה, ואם היא יכולה רק להביא את הדרכונים שלהם.
קסאווטס, פאלק וגזרה הם איחוד של כוחות אדירים, שלושה שחקנים מופלאים. את התסריט של קסאווטס הם שיכתבו ללא הרף תוך כדי יציאות שתייה ומפגשי אימפרוביזציות של שלושתם, התוצאה היא שהדמויות בסרט מבוססות במידה רבה על השחקנים המגלמים אותן. קסאווטס רצה שהשמות שלהם יהיו גם שמות הדמויות בסרט אבל פאלק וגזרה לבסוף החליטו שלא לעשות את הצעד מטשטש הגבולות הזה (אחד יותר מידי כנראה). הסרט הוא מסע התעוררות של שלושה אנשים, שלושה חברים שבעקבות מותו של חבר קיבלו תיזכורת שהם חיים. בין הרבה מאוד רגעים מבריקים, מקסימים ומצחיקים (הם צוחקים בינהם ואי אפשר שלא להצטרף), יש גם רגעים עצובים, דוחים, מכעיסים ומביכים שמציגים גבריות בצורה הכנה ביותר ולא ממקום של עמדה, אלא פשוט – הנה, ככה זה. ומי שלא נעים לו עם זה שימשיך להדחיק את המוות. אין כאן עמדה החלטית, או כוונה להסיק מסקנה או להעביר מסר. יש הרגשה שהסרט עצמו נמצא בתהליך של חיפוש ובדיקה במקביל לצופה (וגם במקביל לדמויות עצמן) ושאין איזו כוונת יוצר, אין שורה תחתונה שמהדהדת ברקע בציפייה מתוחה שיהיה איזה "בינגו". כמו בכל הסרטים של קסאווטס (שהוא אחד הבמאים האהובים עליי ביותר) ההתעסקות היא לא בשחור לבן אלא דווקא באפורים, ובניגוד למרבית הסרטים הקונטרסטיים הנגיעה של סרטיו במקומות הלא ברורים האלה מעוררת המון אי נוחות וגם המון רגשות ומחשבה.
אין תגובות בינתיים...