רגע לפני שג'ובאני (מורטי) היה אמור לצאת לריצה עם בנו אנדריי הוא מקבל שיחה בהולה ממטופל שלו. הוא נוסע לפגוש אותו ואנדריי יוצא לצלול. הרגע הזה לא עוזב אותו, הרגע בו הכל יכל להיות שונה אם הם רק היו יוצאים לרוץ. הוא מאשים את עצמו, את המטופל שלו ובאופן כללי מאבד עניין בעיסוקו כפסיכולוג לטובת חיפוש שרידים מעברו של בנו.
הוא מקשיב למוסיקה שהוא אהב, מסתכל בתמונות האחרונות שצילם, קורא מכתבים, חוקר בנושא ציוד צלילה.

ופתאום הבזק דימיונו של ג'ובאני, בו נראית הריצה שלא היתה, מעביר במינון מאוד מרוכז הרגשה מסויימת שמהדהדת לאורך כל הסרט .

מעולם לא האמנתי שהרגע הזה יגיע – אך הנה הוא כאן. בלב כבד אני נאלץ לפרוש. לא מהבלוג חלילה, אלא מהחיים. מהיום, אפסיק לצפות בסרטים, לצאת לבלות, ובאופן כללי, לחיות. מדוע? מפני שאני עומד לספר לכם על סרט חדש ומעניין שייצא בקרוב, שבו מככבת….פאריס הילטון. כן. היא.

אם תציצו מהחלון, תוכלו לראות את פרשי האפוקליפסה רוכבים על חזירים מכונפים.

להגנתי, אספר כי גם במאי הסרט חשש ללהק בתחילה את היורשת המחומצנת. הוא חשש, ובצדק, שהכללתה בהפקה תגרור תגובות נזעמות או אפילו באקלאש תקשורתי. בראיון איתו, הוא סיפר שכשגב' הילטון יצרה איתו קשר, הוא סירב לערוך לה מבחן בד. היא התעקשה, ולבסוף כשהגיעה לאודישן – היא היתה מושלמת לתפקיד. מושלמת, שמעתם? ובכלל, למה אנחנו עוסקים בפאריס? ישנם כמה פרטים אחרים מענינים לגבי הסרט, כמו שמו למשל…

Repo: The Genetic Opera הוא סרט נדיר. מתי בפעם האחרונה שמעתם על סרט הוליוודי (לא שובר קופות בודאי, אבל תקציב של 45 מיליון דולר מכניס אותך לנישה מסחרית משהו) שמבוסס על אופרת רוק מודרנית, מבויים על ידי במאי שרכש את תהילתו בסרטים ששמם מתחרז עם "העשור" (רמז: מדובר על כלי עבודה של נגרים ושאר בעלי מלאכה), ומאופיין בגישה ויז'ואלית ששואבת השראה מטרנטינו המאוחר, בי-מוביז ו-Sin City?! אם התשובה היא: "לאחרונה", אתם שקרנים.

הסרט מתרחש בעתיד, אי שם במאה ה-21 (צריך לספר להוליווד שהמאה ה-21 היא כבר מזמן ה"הווה" ולא "העתיד", ישנן עוד הרבה מאות אחרות), בו מגיפה של כשל איברים פקדה את האנושות ומוטטה את הציוויליזציה. חברת GeneCo נלחמה בתופעה על ידי השתלת איברים לפי דרישה. אך כאשר המושתלים אינם עומדים בתנאי התשלום, החברה שולחת בעקבותיהם את ה-Repo Men, רוצחים אכזריים הקוצרים את האיברים מהלקוחות הכושלים. רק פסיעה מהשיטות בהן נוקטים הבנקים בישראל היום.

גיבורת הסרט היא שילו (אין קשר למשפחת פיט-ג'ולי), נערה החולה בתסמונת דם נדירה, הכלואה בביתה כל חייה על ידי אביה המגונן (שמחלטר בלילות כ-Repo Man), וניתן להניח שהיא תשחק תפקיד מפתח בהצלת האנושות. בנוסף, בני משפחת לארגו, בעלי GeneCo, רבים על השליטה בתאגיד המשפחתי (גם פאריס הילטון נוטלת חלק במאבק – בדיחה פנימית של הבמאי על חשבונה?), וישנה גם זמרת אופרה עיוורת הממלאת את תפקיד הנביאה.

אכן, העלילה נשמעת כמו סרט בורקס רע, אבל המראה החזותי של הסרט מרהיב. והביקורות המעטות שהספיקו להתפרסם על הסרט (שיצא רק להקרנה פרטית בפני קומץ מבקרי קולנוע אמריקאים) היללו אותו כיצירת מופת מודרנית, וכמוצר ייחודי לחלוטין.

הסרט, שהיה אמור לצאת לאקרנים באביב האחרון ונדחה להפצה בסתיו, בהחלט נראה כמו סיכון מסחרי לחברת Lionsgate שהפיקה אותו: אין בו כוכבים מוכרים (אלא אם אתם מחשיבים את ג'יילס מבאפי, או שרה ברייטמן – שידועה בתור "זו ששרה דואט עם הטנור העיוור", ככוכבים מוכרים), לפי ההגדרות הוא "מיוזיקל" אך הוא אינו פונה לקהלים המסורתיים של הז'אנר (מטאליסטים לא היוו חלק נכבד מהקהל של "שיקגו" למיטב זכרוני), והוא נדחה להפצה מספר פעמים – מה שתמיד מעיד על חוסר בטחון של האולפן במוצר. וכמובן, פאריס הילטון מופיעה בו. ופאריס הילטון חברים, היא רעל. קולנועי. ידוע.

ישנם כמה טריילרים לסרט ומטה מצורף הטריילר המוצלח יותר לסרט ביוטיוב, אך אני ממליץ לצפות בו באיכות גבוהה יותר באתר הרשמי של הסרט (לינק למעלה).

סיפור ההתגלות מתחיל כך – במסגרת הצונאמי הצרפתי שמציף את הדי. וי.די שלי לאחרונה ראיתי את "לחיות את חייה" של גודאר, שכבר ראיתי עוד בימי מגמת קולנוע העליזים בתיכון. באחת הסצינות אנה קרינה יושבת בקולנוע ומזילה דמעות אל מול הסרט האילם מסוף שנות ה-20 "הפסיון של ז'אן ד'ארק". חשבתי לעצמי שאני צריכה לראות אותו בהזדמנות.
יום או יומיים אחר כך חבר מקרין סרטים סידרתי שלח לי הודעה על כך שהוא מקרין את "אורדט" של הבמאי הדני קרל תיאודור דרייר בביתו. מעולם לא נתקלתי בשם הזה ולאחר בדיקה קצרה גיליתי שהסרט המפורסם ביותר שלו הוא אותו סרט על ז'אן ד'ארק.
סקרנית ומרוצה מהקישור הלכתי לראות את "אורדט" ("המילה", דבר האלוהים), ומה שהתחיל כסרט שנראה מיושן ומשעמם עם דיון על נצרות ואמונה הפך תוך רבע שעה לחווית צפייה דיי נדירה. הסרט ליווה אותי במשך כל סוף השבוע וביום ראשון סיפרתי עליו למישהי בעבודה וגם על דרייר ועל כך שבדיוק לפני כן חשבתי לראות את "ז'אן ד'ארק". כעבור כמה דקות נקראתי אל המסך שלה לראות על איזה במאי כותב מאיר שניצר במדורו- דרייר. מסתבר שסרטו "אות קלון" יוקרן בפסטיבל ירושלים.
למחרת, כשסיפרתי לשניצר על השתלשלותו העיקבית של דרייר אל תוך חיי בשבוע האחרון, הוא שאל אם אני מתכוונת להשתטח על קברי צדיקים. דווקא את דרייר יש לי הרגשה שהסיפור הזה היה מעניין. לא נשארתי אדישה לסימנים, לקחתי את "הפסיון של ז'אן ד'ארק" מהאוזן בדרכי הביתה.

הפנים העצובות של רנה פלקונטי

ז'אן ד'ארק ממש לא התעלמה מסימנים, הלוחמת הצרפתייה בת ה-19 הכריזה בפני שוביה שהיא בת האלוהים. הסרט מתאר את המשפט שלה עד להוצאתה להורג. אנשי דת ושופטים חוקרים ומייסרים את הצעירה בשאלות שאין לה עליהן תשובות, הם לא מבינים למה היא לבושה בבגדי גברים ושיערה קצר ואייך היא יכולה להאמין שהיא בתו של אלוהים. אין לה תשובות על שאלות כאלה, מאחר והיא לא צריכה למצוא סיבה והיא פשוט יודעת מי היא. הזהות שלה כל כך ברורה לה ואין לה דרך או צורך לנמק אותה. מעבר לנצרות ואמונה זה סרט על אינדיבידואליסטית. עיניה הגדולות והמותשות של ז'אן מביטות בעיניהם של החוקרים, עינים זועמות, תקיפות, לוחצות, מבולבלות, מבועתות ולעיתים גם זוג עיניים בודד מזיל דמעת הזדהות ותדהמה מכוחה של הנערה. מאוד קשה לצפות בתהליך המשפט המייגע שהיא עוברת כשהסוף כבר ידוע מראש. היא מנסה להינצל על ידי חתימה על הודאה אך לאחר מכן היא חוזרת בה ומודה שרק ניסתה להציל את חייה ושהיא לא יכולה להתכחש לאמת. כשהיא מובלת למוקד נראים מתגודדים מסביב כפריים וחיילים ובינהם אנשי קרקס מתעוותים, מבצעים תרגילים ופעלולים, ז'אן ד'ארק עולה בלהבות מול עיניהם הבוכיות של ההמון ומתפתחת תיגרת ענק בין העם לחיילים.

הסרט הוא אסופה של תקריבים מחניקים, אין תמונה מלאה ולא ברור איפה עומד כל אחד ובאיזה מרחק ובכלל מהי ההעמדה, וכך נוצרת תחושה של צפיפות ובילבול. השחקנית רנה פלקונטי מצליחה להעביר בסרט אילם, נטולת איפור, את מה ששחקנים רבים לא מגרדים עם כל התוספות. לא מפתיע לגלות שבעקבות צילומי הסרט היא עברה התמוטטות נפשית וזהו סרטה השני והאחרון. דרייר רצה שהסרט יוקרן ללא מוזיקה אלא בדממה, וגם ללא קרדיטים, גם לא של השחקנים, כדי ששמותיהם לא יכבידו על זהות הדמויות. הוא רצה שזו תהיה חוויה מציאותית וקשה לצופה, לא לתת את החוויה הנעימה ותחושת המפלט שקולנוע מספק לרב. הוא כן רצה שקהל רחב של אנשים ייצפו ויושפעו מהסרט, אבל למעשה מהיציאה הראשונית הוא הוערך בעיקר על ידי מבקרים. הבעיה היא אולי שבנוסף לתכנים הקשים והעדר הריכוך, הסרט מצד אחד הקדים את זמנו ומצד שני זהו סרט אילם (מאחרוני הסרטים האילמים) ולכן מרתיע קהל ועד היום הוא יותר מוכר לסטודנטים לקולנוע. וגרגרנים.

אנה קארינה צופה בסרט ב"לחיות את חייה":

בריטים הם משוגעים.

לא ברור לי מה קרה לעם שבעבר שלט ביותר מחצי עולם, גם בישראל הקטנה שלנו, במרוצת המאה ה-20, אבל כיום ברור כשמש שחברינו חובבי הפיש אנד צ'יפס פשוט איבדו את שפיותם. הדרך הטובה ביותר לאמוד את מצב שפיותו של עם היא דרך המדיה שלו; ואם נבחן את הקולנוע, הסיפורת וכמובן הטלוויזיה שיוצאים מבריטניה בשנים האחרונות, התמונה תהפוך חדה ובהירה יותר משידור HD - באיזו מדינה אחרת בעולם, אחת מהתוכניות הנצפות ביותר על המרקע (כבר יותר מ-30 שנה!) עוסקת בעלילותיו של חייזר המבלה את זמנו בריחוף בתוך תא טלפון?!

אבל, כמו שהוכיח לנו קובריק, לפעמים הטירוף משתלם. ומדי פעם בפעם, הוא אפילו מצחיק. ליתר דיוק, מצחיק עד מאוד.

מרק וג'ז הם שותפים לדירה בלונדון. מרק הוא מנהל הלוואות בחברת השקעות, וג'ז הוא מוסיקאי אלקטרוני כושל. יחדיו הם חולקים דירה בדרום לונדון. נשמע סטנדרטי לא?

 הכירו את PEEP SHOW, הסדרה הקומית החדשנית, העדכנית והמצחיקה ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות (כן, יותר מ-FLIGHT OF THE CONCORDS). מה שמאפשר לתוכנית להיות כה חתרנית הוא הפורמט המיוחד בו היא מוצגת: כל השתלשלות הארועים מוצגת דרך עיניהן של הדמויות. בלבד. ובנוסף, אנחנו שומעים את מחשבותיהם. וכך, אנחנו נחשפים למהות האמיתית של הדמויות: מרק, החנון המעונב, חוטא בהזיות מגלומאניות רצחניות וחיבה לא מוסברת לדוקטורינה הנאצית, וג'ז, העלאק-מוזיקאי, מצליח כל פעם מחדש לאושש את הפתגם "תוכו כברו" (בכל פעם שאנחנו שומעים את מחשבותיו, הן עוסקות בחיפוש אובססיבי אחרי מין, סמים, ותהילה – המשך טבעי של צורתו החיצונית והתנהגותו). לרוב, התוכנית תזגזג בין זרמי התודעה המקבילים של השניים, בהצלחה רבה…

שני גיבורי הסדרה מוקפים בשלל דמויות (שמהן נשללה זכות הוויס-אובר) הזויות יותר ופחות: סופי, עמיתתו לעבודה של מרק שאותה הוא מנסה להרשים פעם אחר פעם, סופר-הנס, חברו הטוב של ג'ז ושותפו ל"להקה" שתוהה מדוע עישון קראק נחשב טאבו חברתי כה חמור, ג'ף, שעובד עם מרק ומתבדח על חשבונו, והרשימה עוד ארוכה.

מה שכה ממכר ב-PEEP SHOW הוא היומיומיות שלה; בתוכנית הזו אין פרקים מיוחדים באורך כפול, או כוכבי אורח רבי חשיבות. גם סיפור העלילה עצמו (לכל עונה יש סוג של סיפור מסגרת רופף) הוא שגרתי לחלוטין – עבודה, שינה, חיים, זוגיות, אשר מוצגים במלוא עליבותם.

הסדרה משודרת כבר חמש עונות (והשישית בדרך) ומצטיינת מאוד בקומפקטיות שלה: גם אם תשבו היום לצפות בכל פרקיה, מדובר בשישה פרקים לעונה (כל אחד באורך של 20 דקות), או בחישוב מהיר – קצת יותר מעונה אחת של עוד סיטקום אמריקאי דלוח. אז אולי בפעם הבאה, במקום לצפות בעוד שידור חוזר של רוס ורייצ'ל מתקוטטים על כוס קפה, כבו את מסך הטלוויזיה וגשו למחשב (כי עדיף להוריד, או לקחת מהאוזן, YES אמנם בעלי הזכויות לסדרה בארץ, אבל שידורה קטוע וארעי במקרה הטוב) - שם יחכו לכם ג'ז ומרק, חבריכם החדשים, והשפויים.

לקינוח, מרק בהתקף מאניה שגרתי: