לכבוד נסיעה מתקרבת ליפן החלטתי לצפות בפעם המי יודע כמה בLost in Translation ("אבודים בטוקיו") האהוב עלי.
לחוות מקום שונה בעליל מהמרבץ הקבוע נותן פרספקטיבה אחרת, זה תפקידה של טוקיו בסרט. התרבות עצמה נראית מדהימה ללא ספק, אבל הסרט מציג את השוני והזרות כעיקר הקסם שלה. התחושה הכללית היא של משהו שמדהים אותך מבלי שאתה חלק ממנו בשום צורה.
יום יום אנחנו צריכים לתרגם את עצמנו לסובבים אותנו, גם לאנשים הקרובים (וזה הכי קשה). בוב האריס ושרלוט היו אבודים גם בבית, אבל בטוקיו הם פתאום מקבלים פרספקטיבה שונה על החיים ועל עצמם.
.
רגע יפה של פרספקטיבה וקומפוזיציה
פערי התקשורת והתרבות בטוקיו דווקא הופכים את המציאות ליותר מתאימה להלך הרוח של השניים, תחושת חוסר השייכות לשם שינוי באה לידי ביטוי גם מבחוץ. בוב לא מצליח לתקשר עם אשתו, מרגיש שהוא מבזבז את הזמן על עבודות מטופשות ורוצה להתחיל לחיות יותר נכון. שרלוט לא מזהה את הבחור המרוכז בעצמו שהתחתנה איתו, לא יודעת מה היא רוצה לעשות מאז סיום התואר שלה ואוכלת את עצמה על כך שחוסר ההשתלבות שלה מתפרש כהתנשאות.
אחד הדברים שמרגשים אותי בסרט המיוחד היא ההבנה המיוחדת שנרקמת בין שני זרים, זאת אומרת, הפוטנציאל להבנה כזאת שעלולה להימצא בכל מקום.
גבר בגיל העמידה בטי שירט צהובה הפוכה ובחורה משועממת ומרירה בפאה וורודה, משתטים בערב קריוקי משונה בטוקיו, ולרגע, הם לא צריכים לתרגם. הדרך של הבמאית סופיה קופולה לתרגם לצופים את הרגע הזה היא לתת לביל מאריי לשיר את "More Than This". ובאמת מה עוד צריך אחרי זה.
אין תגובות בינתיים...