לפני יומיים, בגחמה של רגע, שכרתי את "המהמרים" של אלטמן שוב. זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו, והוא סרט אהוב עלי מאוד, ואולי הסרט האהוב עלי, שני רק ל"שלום לנצח" (גם הוא של אלטמן). כשחזרתי הביתה הפעלתי אותו, רק לרגע, בשביל לטעום קצת מההתחלה, כי לא היה לי זמן לסרט שלם. כשכותרות הסיום עלו, לא הצלחתי להזכר במחשבה עצמאית אחת שחשבתי בעצמי או שנחשבה מעצמה במהלך הצפייה.

יכול להיות שזה קשור לגל הפוקר ששוטף אותנו כבר שנה, וגורם לנו, מהמרים רכים שכמותנו, לתור את עצמנו מדי ערב בשולחנות שונים עם הרכב משתנה, באזורים שונים של העיר. יכול להיות שזה לא קשור להימורים בכלל, אלא לדינמיקה הנפלאה שם, בסרט, ולחיבה האינסופית שאני מרגיש כלפי הדמויות הראשיות והמשניות.

בסרט משחקים ג'ורג' סיגל (שטרם ראיתי בסרט אחר, ואשמח מאוד להמלצות, אם למישהו יש), וכן אליוט גולד – השחקן האהוב עלי. שניהם נפגשים סביב טורניר פוקר חובבני, מתחבבים זה על זה, וממשיכים לבלות את המשך הסרט ביחד. עליות ומורדות, קרבות אגרוף ומרוצי סוסים, דכדוך מפסידים, וגם מנה הגונה של דכדוך מנצחים.

ועוד קטעון אחד קטן (רק דקה!): ג'ורג' סיגל, כתב במגזין, מגיע למשרד באיחור אחרי לילה עם אליוט, בתחילת הסרט. זאת הפעם היחידה בה פוגשים בדמויות שבמשרד, ובכל זאת, ובפחות מדקה, מתקבלת פה תמונה כל כך מלאה של הדינמיקה המשרדית. בתפקיד הבוס הצעיר – ג'ף גולדבלום, במה שבזמנו היה בוודאי תפקיד חייו.