עד ששפיץ מצא את דניאל וקס, והבין שלא את וקסי הוא חיפש כל הזמן הזה, אני כבר מצאתי את הבמאי אברהם הפנר.
.
מחוץ לפריים: דניאל ווקס

מחוץ לפריים: דניאל ווקס

לאן נעלם דניאל וקס? הנהדר הוא הבולט שבסרטיו, לאט יותר הקצר הוא פנינה של ממש, דודה קלרה עמוס הדמויות כל כך מצחיק ועצוב בו זמנית (יכול לעזור לווס אנדרסון, לראות אייך עושים את זה כמו שצריך ובלי סלואו מושן), אהבתה האחרונה של לורה אדלר הוא סרט מרגש ומיוחד, ואת מיני סדרת המתח ארץ קטנה, איש גדול גמעתי בבת אחת.
בכל סרטיו של הפנר יש דמויות שעברו את שיאן בלשון המעטה, כולם בעלי עומק של חיים שלמים מאחוריהם ועדיין מלאי חיים (הסרטים, הסרטים), בכולם הדמויות מכבות ומדליקות את האור שוב ושוב, הולכות לישון, מתעוררות ומעירות, ולרב נסיעה היא רגע מעיק, עצוב ומהורהר, שמאפשר לבהות קדימה בלי לומר כלום ובכך לומר המון.
אני דווקא מדגישה כאן את המשותף, אבל בעצם הם גם כל כך שונים ומגוונים, עשויים בעדינות ובהבנה גדולה.
שיר החודש שלי הוא "מן הקומה הארבעים", שפותח וחותם את "לאן נעלם דניאל וקס?", בביצוע הזמר ליאור ייני שמגלם את התפקיד הראשי בסרט בליהוק מושלם (בתמונה, האוגר הכריזמתי משמאל).  המילים של אהוד מנור והלחן של אריאל זילבר (שגם אחראי לפסקול הסרט):
"מן הקומה הארבעים, אני רואה דברים באור הנכון
…העיר כולה בכף ידי, בתוך נחיל אדם את כתם קטן
פתאום נגלים לי הצדדים שלא ראיתי מעודי"

כאן אפשר לראות ביצוע פחות מוכר של "אגדה יפנית" מתוך הסרט. רגע קסום ושפל שבו שפיץ הצייד המתוסכל לא מצליח לצוד לא את וקסי ולא בת עשרה יפה ואדישה: