מכונית ספורט שחורה סובבת סחור וסחור על רקע נוף מדברי, נכנסת ויוצאת מהפריים, כך היא ממשיכה וממשיכה לה. רגעים ספורים מתחילים להרגיש כמו נצח ותחושת מודעות עצמית גוברת ומטה את תשומת הלב אל אופן הישיבה בכיסא, ואל רחשי ונשימותיהם של הצופים באולם. הרבה אחרי שנדמה שהרגע הזה מיצה את עצמו לחלוטין, המכונית נעצרת והגיבור יוצא מהאוטו. קאט. אז זה הולך להיות ככה מעכשיו. פתיחת הסרט היא לא רק מטאפורה קטנה לחייו של הגיבור (ככזאת היא אפילו די מיותרת), זוהי הצהרת כוונות קולנועית ברורה – דעו לאן אתם נכנסים.

ל"אי שם" אין עלילה, ישנה איזושהי התרחשות מסוימת. ג'וני מרקו (סטיבן דורף) הוא כוכב סרטי אקשן, הסרט לא ממהר להדגיש את האפיון הזה ולוקח זמן להבין שחיי העליבות שהוא מנהל הם בעצם חיי זוהר. הוא נוסע במכונית ספורט, חי בבתי מלון, משתתף באירועי יחצנות ובכל פינה מחכה מישהי שמעוניינת לשכב איתו, אם כי נדמה שכל אלו מאופיינים בסתמיות לא סקסית בעליל. קליאו (אל פנינג) היא בתו בת ה-11 ממישהי שאינה בת זוגתו ועד סוף הסרט יתקבל בקושי שמץ של מידע לגבי טבע יחסיו עם אימה. קלואי מבקרת את אביה מעת לעת ובאחד הביקורים האם מבקשת ממנו לשמור עליה לימים הקרובים עד תחילת מחנה הקיץ שלה, מאחר והיא כרגע לא מסוגלת ("למה" זאת שאלה לסרט אחר). מכאן ג'וני וקלואי מבלים יחד בשגרתו, שנעה בין משחקי טלוויזיה וזלילת ג'אנק פוד בחדר המלון בו הוא מתגורר, לבין טקסים מצועצעים וקבלות פנים מפוארות באיטליה. התפאורה המשתנה לא משפיעה על השניים, אין חיכוכים או התלקחויות ונראה שדיי נעים להם יחד. ג'וני מאוד לא מרוצה מהחיים שלו, השהייה המרוכזת במחיצתה של קלואי רק מחדדת את תחושת הריקנות האופפת את חייו, והרי לכם מה שאמור היה להיות ספויילר מטורף – בסוף הוא מחליט שהוא הולך לשנות אותם. אבל אי אפשר לקלקל מכונה שלא עובדת*.

"אי שם" הוא סרט שבלתי אפשרי לעשות לו ספויילרים, כנראה שהסרט גם לא יימצא חן בעייני מי שממש מפחד מספויילרים, פשוט כי לא ממש קורה בו כלום. אין בסרט כמעט טקסט, הדיאלוגים המועטים מאוד פשוטים וחסרי תכלית, אין בו תפניות עלילתיות משמעותיות (גם לא ממש עלילה) ואין בו אפילו דרמה. מתוך כל החסר הזה נותרים רגעים ארוכים ושקטים שבהם ניתן להתבונן ולשקוע (או במחשבות או בתרדמת), כל צופה לעצמו, שכן נדמה שהסרט ממעט לספק איזושהי הכוונה לגבי המוצג בו. וזה יכול להיות דבר נפלא, לפעמים, שסרט לא "עובד" ואל מול ההתנהלות הפאסיבית למדי שלו הצפייה דווקא נהיית אקטיבית. פתאום יש הרבה יותר זמן לחשוב, להתעמק בתווי פניה של דמות מסויימת, לסקור גם את צדדיו של פריים סטאטי, לבהות בתנועה רפטטיבית מתמשכת, לבודד איזה צליל רקע אינסופי ולשקוע לתוכו. טמון כאן פוטנציאל לחוויה קולנועית מייגעת (כזה שהתממש לדוגמה בסרטו האחרון של ג'ים ג'רמוש, "גבולות השליטה"), אך במקרה הזה אין היא כזו כלל. יש בסרט משהו נטול יומרות ורווי כנות, שמנטרל את החשד של הכוונה הזדונית המכונה "התפלצנות".

הבמאית סופיה קופולה, שסרטיה מרבים לעסוק בהתבגרותן של נערות על רקע חיי שפע (התמצית לכך הייתה ב"מארי אנטואנט" הראוותני), שומרת על מאפיינים רבים מסרטיה הקודמים. לא מעט רגעים ב"אי שם" מעלים מיד בזיכרון את "אבודים בטוקיו" המרגש (זה מהפוסט הקודם שהואלתי בטובי להעלות): גם כאן הסרט מתרחש על רקע בית מלון ועוסק בגבר מתוסכל ומפורסם ובמפגש שלו עם בחורה הצעירה ממנו בהרבה, חכמה ובוגרת לגילה, הסוחבת גם היא מטען תסכול משלה, גם כאן הם מוקפים בזרים מוזרים וחולקים ביניהם סוד של אושר רגעי והבנה הדדית, וגם כאן הבחורה נרדמת והגבר נשאר ער להרהר על השינוי שהיא הפיחה. ב"אבודים בטוקיו" הוא לוחש לה משהו באוזן שרק היא שומעת והצופים לא, ב"אי שם" הוא מתנצל כשהיא לא שומעת ורק הצופים שומעים.

.

כשתגדל אולי תיזכר ברגע הזה. למשל אחרי קריוקי בטוקיו עם ידיד נפש מבוגר

כשתגדל אולי תיזכר ברגע הזה. למשל אחרי קריוקי בטוקיו עם ידיד נפש מבוגר

בעוד שסרטיה הקודמים של קופולה מציגים אסופה של רגעים מיוחדים המלווים לרב במוסיקה דומיננטית, בסרט זה היא מוותרת כמעט לחלוטין על הוספת מוזיקה חיצונית ומציגה בעיקר את התפל. וזו החלטה יפה מאוד. נדמה שכל סצנה מגיעה רגע אחרי שאולי קרה משהו מיוחד ונגמרת רגע לפני שאולי יקרה. הסרט הוא אסופה של רגעים מפוספסים, אלו שלרב נחתכים החוצה. נחתכה הדרמה, הושארו הרגעים בין לבין וכל התחום האפור הזה לא מעורר רגשות עזים – אף אחד לא יתגלגל מצחוק, אף אחד גם כנראה לא יפרוץ בבכי. אבל כשמתגנב צחקוק מתוך איזו דקות אגבית, או כשלרגע מבט של אחד מהשניים נוגע ללב, מי שמצליח לחיות בשלום עם תחושת התסכול הנוצרת מהסרט יקבל גם תחושה שהרגע הזה הוא רגע נעים משלו. מי שלא יצליח, ייצא מהסרט מאוד ממורמר ותחושת הנוסטלגיה היחידה שהוא יחוש תהיה לפתח המילוט שהציעה לו סצנת האזהרה הפותחת.

הבחירה להציג בסרט יחסי אב-בת יוצרת את ההנחה שהולך להיות בלתי נמנע לבחון בו את הפן האוטוביוגרפי של הבמאית, שכנראה תצטרך לעשות סרטים הרבה יותר נועזים בשביל לא להיות בראש ובראשונה "הבת של". אבל הסרט ממש לא קורץ לכיוון הזה, נראה שרק המתאמצים ביותר ינסו להסיק ממנו משהו משעמם לגבי אבהותו של הבמאי פרנסיס פורד קופולה לבתו ויעסקו בענייני "היה או לא היה". למרות זאת, הפן האישי חזק מאוד ועל הסרט כולו שורה אווירה המתעתדת להיות נוסטלגית. קופולה, שעד כה עשתה סרטים רק בתור בת להורים והתמקדה בחוויית הנערה המתבגרת, מצרפת עכשיו את הצד השני של המטבע. מתקבל הרושם ברגעים רבים שבעוד שג'וני חווה אותם באופן מאוד עמוק בהווה,
אלו יהפכו רק בעתיד לזיכרונות ילדות מרגשים של קליאו הנונשלנטית. קופולה עושה הבדלה מאוד מדויקת בין החוויה של אדם מבוגר המבין שהחיים אינם אינסופיים ונוצר את הרגעים הקטנים עם ילדיו, לבין האופן שבו ילד שלא חושב במושגים כמותיים על קיומו, חווה את אותם רגעים עם הוריו. אולי בגלל זה בשיר היחיד שהיא בחרה להוסיף לסרט
I'll Try Anything Once", The Strokes)"), ישנה שורה שאומרת "למה לא לנסות את הכל, אם אתה זוכר את זה רק פעם אחת".

*גילוי נאות: אני וסופיה קופולה היינו יכולות להיות חברות. גם אני מצטטת את גיבורי האינדי שלי – מתוך "חלודה" של אלעד זאב.