את אברהם הפנר שנפטר שלשום הכרתי בתחילת 2010 בחוג לקולנוע, מקום בו הוא נכח רבות, אבל כשאני הגעתי הוא כבר לא היה שם. הכל התחיל אחרי שתרגיל שעשיתי הזכיר לכל עובדי הארכיון הנחרצים באוניברסיטה (מקום עבודתי בזמנו) סרט ישראלי מ-68 שלא שמעתי עליו קודם לכן - "לאט יותר". הסיבה למציאת ההקבלה היתה כנראה הגימיק המשותף לשני הקצרים שלנו, שלנו – הכוונה לתרגיל שנה א' שלי ולסרטו המפעים של הפנר, בשני הסרטים היה סיפור שמסופר בוויס אוובר על ידי דמות אחת שלעיתים מדובבת את האחרת. קיבלתי מטלה בזמנו מראובן הקר בשיעור בימוי לצלם תרגיל המבוסס על טקסט ספרותי ובחרתי בטקסט המתאר התלקחות רגשית של גבר כלפי אשתו לאורך מריבה – "סונטת קרויצר" של טולסטוי (ספר שבדיוק קראתי בשנית באותה תקופה). מאפיינים משותפים אלה, למרות ההבדלים העצומים מכדי שיהיה נחוץ למנותם, הובילו למה שנראה כמו התחקות מובהקת שלי אחר סרטו של הפנר, המתאר אישה המספרת את הצד הבלעדי והנסער שלה במריבה עם בן זוגה (ע"פ סיפור של סימון דה בובואר). מעולם לא שמעתי עד אז על הסרט או על ההפנר. אני גם יודעת איך חשבתי להשתמש בוייסאוובר באופן כזה, היה זה סרט ביטניקי קצר מ-59 של רוברט פרנק בשם "Pull My Daisy", אותו ראיתי בהקרנת אסופת סרטי אוונגרד קצרים בסינמטק. הסרט האמריקאי ההוא היה עמוס דמויות ושונה לחלוטין בנימה שלו וחשבתי שאמצעי המספר המדובב יכול להתאים בסיטואציה זוגית כמו בקרוייצר, כדי להשיג אפקט עצוב ושונה מהשימוש הקצבי שעשו בו שם. בתרגיל שלי נראים זוג נשוי שותקים אחרי ארוחת ערב כשהגבר מספר בדיעבד בפסקול את מה שמוצג כמתרחש בהווה, קול הגיבור נשמע גם כשהדמות השניה פוצה פה בצורה שמדובבת ומשתיקה אותה בו זמנית. אולי גם הפנר הכיר את הסרט של פרנק שנעשה עשור לפני סרטו, סביר שהכיר. אולי הוא לא זכר אפילו שהכיר. אולי לא הכיר בכלל. נדמה לי שאם היה יודע כמוני שראה את זה קודם היה כותב על כך, הוא אהב לחשוף מנגנונים והשפעות וכל הזמן הפציר בספרי התסריטאות שלו להעתיק ולגנוב. אבל הוא גם אהב להמציא, לעוות ולהסתיר, אז מי יודע. בכל מקרה, עובדתית לא הושפעתי בתרגיל השולי שלי מהסרט של הפנר, אבל כל פרשת הדימיון פחות עניינה אותי מרגע שנחשפתי ל"לאט יותר" – מאז רק רציתי לצפות בכל סרטיו ומשם המשכתי לספרים ולכל מה שהצלחתי לשים עליו את ידי. יש כמה יוצרים מעוררי השראה כאלה עבורי, אברהם הפנר יושב בינהם במקום מאוד מיוחד. נראה לי שבכל דבר שאעשה יהדהד משהו מהפנר, מהיצירות שלו או מרוח הדברים, גם מהעצות הישירות ממש, שכמו פורצות מהדפים ומנהלות עם הקורא דיאלוג, ומהטון המשתובב האופייני שלו. הוא תמיד יהיה שם, זה יכול להתבטא באופן ישיר ובולט או עקיף וקטנטן ואולי אפילו מבלי להתכוון, הרי בדברים כאלה הכל נהיה מבולבל וקשה לשים לב איפה מה שמשפיע עליך מתחיל ונגמר. מעולם לא פגשתי את הפנר על פי ההגדרות המקובלות של העולם ואין לי מה להיפרד, ממש לא. מבחינתי העניינים איתו ממשיכים כסדרם. אני רק יודעת לספר איפה המפגש הזה התחיל. בערך, השמטתי כאן המון דברים.

גופו של עניין:
מאמר מאוד מעניין ומקיף של מאיר שניצר על יצירתו של הפנר – "מתרחשים פה, קורים שם" / פורסם בכתב העת של הסינמטק שהוקדש לו, גיליון 179.

הערת סיום:

"…ואני אומר לך, תלמידי היקר (just a figure of speech), אל תאמין להם! סניור בואנארוטי ישב אולי ליד הפייטה הזאת שלו ביומו האחרון, אבל הוא עשה זאת מחיבה; אולי הוא רצה לנגוע בה עוד פעם. שום ניסיון נואש לגמור אותה ברגע האחרון. אין מה לגמור בה. ככה היא. כמו הגן של קובלה-חאן, הבאך ההוא, וגברת סזאן אחת שחציה הימני בד לבן שיד המאסטר לא נגעה בו. יש עוד, אבל לא אפרט. חפש לבד. לך ותראה איך היצירות שאתה שומר בחדר הפנימי שבמוזיאון שלך קרועות בקצוות ומנוקבות חורים לבנים ושחורים בתווך כמו החלל שתלוי לנו שם למעלה. תמיד לא גמורות. דווקא הן. הלאקונות ביצירות האלו, השטח הלא מצוייר, הזרוע "שלא התחברה" וכל השאר, הפרקים הלא גמורים ברומן, התיזמור האיננו, המחזה הבנוי בצורה כה לקויה, הבד הלבן – החור הזה שנותר למענך הצופה, הקורא, המאזין – האדם. אתה תמלא אותו. התהומות שנפערו שם נועדו לך. אתה תחבר ותמתח חוטים ("אתה קראת לזה פעם "חוטי אריאדנה"?) בין גדות החללים בקפיצה דווקא לא-טרנסצנדנטלית, כלומר אנושית ו/אבל אישית. לך השאיר האמן את הדף לבן ואתה תגמור ותמלא את החלל הריק שם, כי אתה בן זוגו ליצירה, לאנושות; אתה הפייטה שלו, ישוע של הפייטה שהוא. רק ביחד אתם יחידה גמורה וביחד תרכיבו את התשובה שאתה, תלמידי, ניסית לשווא להרכיב ברשימתך הנ"ל. לשאלות הקשות התשובות "הלא-דתיות" (=לא שרירותיות) מורכבות וגדולות, ולעולם הסינקופה חלק מהן, כמו הדילוג שלבך מדלג על פעימה לפעמים – ודי. בפירוט המייגע מדי של שורותי האחרונות הוצאתי את מכתבי-זה-אליך מחוג היצירות הנ"ל. הסברתי מדי, מילאתי את כל הבד צבע ולא השארתי חורים. אבל זו לא יצירה. זה מכתב."

מתוך הרומן "אברהם הפנר: ספר המפורש", מאת א.הפנר

*קטע שמסיים הערת נ.ב אינסופית כתובה בעיפרון בכתב יד זעיר, המצורפת למכתב מודפס (שאינו מובא בספר) ההולכת ומשתלטת על הדף

נ.ב
בא לי למלא מאתיים עמודים שכתוב בהם "אני אוהבת אותך, הפנר"