כבר שבועיים שאני מנסה לשים פוסט על הסרט "הרמוניות וורקמייסטר" ובלי כוונה יוצא שאני שמה אותו היום. אם לא הייתי יודעת שבאותה מידה יכולתי לשים אותו שלשום (התיישבתי כבר כמה פעמים לכתוב ללא הצלחה), הייתי חושבת שהסיבה להעלאתו היום היא בגלל שהתחיל עשור חדש. אבל מה זה משנה באמת, הסרט הזה לא עוזב אותי מאז שראיתי אותו ואני צופה בקטעים ממנו כמעט בכל יום. זאת הסיבה העיקרית אם כך, והמיסטיקה והנומרולוגיה מסביב מתקבלות על הדעת גם הן, למה לא.

בתחילת העשור שחלף, כשיצא סרטו של הבמאי ההונגרי בלה טאר, הרמוניות וורקמייסטר, כנראה שגם אם בדרך נס הוא היה נקרה בדרכי לא הייתי יודעת לעכל אותו. בכל מקרה הסיכוי להיתקל בסרט הזה בגיל 14 בשערי תקווה של שנת 2000 היה אפסי, הצבת לווייתן ענק מפוחלץ במרכז המסחרי לעומת זאת דווקא הייתה מעוררת התלהבות גדולה. ובצדק.
בסביבות כיתה ג' גיליתי יום בהיר אחד שכולם למדו לקרוא שעון מחוגים מלבדי (הייתי מהראשונים לדעת לקרוא עברית ואנגלית כך שלא מדובר באיטיות כללית), את תאריך הלידה שלי ידעתי רק מכיתה ה' בערך ואת חודשי השנה הלועזיים למדתי לראשונה בגיל 20 תחת אילוץ עבודתי כמנפיקת שוברי טיסה של אל-על. נא לקחת בעירבון מוגבל את הכרונולוגיה שניסיתי לתאר כאן. הזמן, כך נראה, מעולם לא היה מסומן אצלי במיוחד. רובם המוחלט של סרטי העשור שלי לא נעשו בעשור הזה בכלל, חלק גדול מהם נעשה גם לפני שנולדתי.
ימי הולדת וסילווסטרים הם סיבה למסיבה עבורי, ואני קופצת על ההזדמנות אם היא מתאימה להלך הרוח, אבל פעמיים מצאתי את עצמי שואלת אתמול "מה התאריך היום?" בתחילת שיעור ובאמת שלא בזדון. אני נהנית לקרוא רשימות ודירוגים לפעמים (על פי כאלה הגעתי לסרט המדובר כאן), אבל אין בי שום חשק אותנטי לדרג משהו ברצינות.

.

הגרגרן מעניק לסרט זה – ★★★★★. כי כוכבים זה דבר יפה

"הרמוניות וורקסמייסטר" המורכב מסצנות מרהיבות של וואן שוט מתייחס לזמן, לחיים ולאנושות, וכמו הלוויתן הענק שמגיע לכיכר העיירה הפרובינציאלית הקפואה שבו, הוא גורם לי להרגיש מאוד קטנה ביחס לקולנוע ובכלל. וזאת לא הרגשה רעה.
סצינת הפתיחה המרגשת מתחילה בבר המקומי, בעל הבר רוצה לסגור ואחד השתיינים מבקש שייתן ליאנוש להדגים להם, הוא קורא לו ויושבי הבר מפנים את השולחנות לצדדים. יאנוש מעמיד אותם כמערכת השמש והכוכבים ומדגים את פעילותה עד לליקוי שבעקבותיו יחדול העולם מלהתקיים. שתיקה מעיקה משתררת בבר, כולם עומדים קפואים במקומם. "אבל… אין צורך לפחד… זה עדין לא נגמר" הוא ממשיך בהיסוס ואז מחזיר את העולם לתחייה עבורם בעזרת הסבר קצת יותר קסום מהתיאור המדעי של הליקוי. השתיינים ממשיכים להסתובב אחד סביב השני וסביב עצמם ולי נדמה שאם רגע קולנועי שכזה נהגה רק בשנת 2000 הכל עוד יכול לקרות. בעל הבר קורא לכולם לעזוב ונעמד ליד הדלת, יאנוש ניגש ואומר לו תוך כדי שהוא לובש את מעילו "אבל מר האגלמייר, זה עדיין לא ניגמר" ויוצא אל הלילה הקפוא. וזאת באמת רק ההתחלה של הסרט.