אחרי שהזכרתי כאן את הבעלים נורא מתחשק ואף אולי מתבקש לשים איזה קטע עם ג'נה רולנדס. יש בה, ברולנדס, איזשהו שילוב בלתי אפשרי של תכונות שנותן לה איזה טוויסט - היא חיננית ואצילית תוך שהיא גם גסה ומגושמת. קיימים שורת תפקידי מופת שלה בסרטיו של בעלה ג'ון קסאווטס, אבל אם צריך לבחור עכשיו לשים קטע אחד (לא קל בכלל) זה יהיה מתוך הסרט אישה תחת ההשפעה, ולו בגלל שהיא בעצמה בחרה בו כתפקיד האהוב עליה בראיון מאוחר. ובאמת זה מסוג התפקידים הענקיים שצריך גם את ההזדמנות הנדירה לקבל אותם, מעבר ליכולת והכישרון, וקסאווטס העניק לה (ולעוד כמה חברים) כמה וכמה תפקידים ענקיים כאלה במהלך עשייתו הקולנועית.

ליידי אמיתית

במרכז 'אישה תחת ההשפעה' ישנה מייבל, אישה לא יציבה נפשית, אימא לשלושה ילדים קטנים (יצא פוסט אקטואלי). בעלה (פיטר פאלק), איש חרוץ ולא מתוחכם במיוחד, מנסה להשאיר אותה בגבולות הנורמאליות ולשמור על התנהלות שפויה במשפחה. לבסוף הוא נאלץ לאשפז אותה ונשאר לטפל בילדים בעצמו, עד לשובה הביתה. ללא מסקנות נחרצות ועם המון רגשות מנוגדים, נחשפים לדמותה הקיצונית של מייבל שעל מנת שתוכל להישאר עם משפחתה צריכה להיאבק בעצמה, וגם לדינמיקה משפחתית מסובכת וקשה במיוחד. עוד בתחום משפחתיות – אמה של רולנדס מגלמת את אימא של מייבל ואמו של קסאווטס מגלמת את החותנת שלה , סתם פרט מעניין שעשוי להעביר את הסגנון של הסרט ושל קסאווטס בכלל.

בקטע הבא עוד שחקנית אגדית מתהלכת לה ברחובות העיר המנצנצים בלילה, בין מכוניות, בברים, נטולת הגבר שלא הגיע, אבל בסגנון אחר לגמרי. לבסוף היא מתיישבת בבר ליד מישהו שמנסה להתיידד איתה, אבל מבחינתה הם כבר מכירים. הוא מזמין אותה למשקה, היא מתעקשת שהברמן ימשיך למזוג ועוצרת אותו כשהמשקה מגיע לקצה הכוס ושותה את כל הכוס בלגימות רצופות. "היית צמאה", הוא מעיר במבוכה. לפתע היא מתחילה לשיר לו בשקט:

I get no kick from champagne
Mere alcohol doesn't thrill me at all
So then tell me how can it be true
That I get a kick out of you

* וכאן יש עוד קטע מעולה מאותו סרט, שבו היא מחכה להסעת בית הספר של הילדים. היא נרגשת מהציפייה עד כדי כך שהיא שואלת ללא הרף את העוברים ושבים מה השעה, הם מתעלמים מהאישה האקצנטרית וזה ממש לא מוצא חן בעיניה.
ואז ב-1:48, כשהאוטובוס מגיע והיא חוטפת את הילדים בחיבוקים ורצה איתם הביתה, זה אחד הרגעים הכי יפים שיש בעיני של אימהות בקולנוע.

סוף סוף הצלחתי לשים את את כפותי הגרגרניות על סרט שאני מנסה לצוד כבר הרבה זמן (תודה גילי, הנך ספקית נאמנה).

Husbands נפתח בשלושה חברים שהולכים ללוויה של חברם, הם לבושים בחליפות ומעילי צמר שחורים, האוירה מעט מתוחה והם נראים מנותקים מהטקסיות שכרוכה במוות.
גאס (ג'ון קסאווטס), ארצ'י (פיטר פאלק) והארי (בן גזרה) בשנות הארבעים לחייהם, גרים באותו רחוב פרברי בניו יורק, נשואים עם ילדים ועבודה מכובדת. אחרי הלוויה הם מחליטים שלא לחזור הביתה אלא לצאת להשתכר, מה שהופך ל – 48 שעות של שתייה מהולה במשחק כדורסל, שחייה בבריכה, שוטטות ברחובות וערב ארוך עם חבורת קשישים שתויים ומזמרים בבאר, שנגמר בהקאה בשירותים בשביל גאס וארצ'י ובפירוק תא טלפון תוך פרץ זעם בשביל הארי. השלושה חוזרים באותו בוקר ישירות לעבודה, באותם בגדים ובאותו הלך רוח. אחרי הזמן שבילינו איתם הם פתאום נראים כמו ילדים בני ארבעים. יותר נכון פתאום הם משילים את התדמית ה"מבוגרת" שנדבקת לאנשים עם השנים ונראים כפי שהם. הם לא מצליחים לחזור לשיגרה, כעבור כמה שעות הארי (שאשתו רוצה להתגרש ממנו) מכריז על עזיבתו ללונדון וגאס וארצ'י מצטרפים בלהט הרגע. אחרי יומיים של היעדרות מהבית גאס מתקשר הביתה לאשתו, הוא מבשר לה על הנסיעה הפתאומית ללונדון, על כך שהוא וארצ'י רק ילוו את הארי למלון, יכסו אותו במיטה ויחזרו הביתה. אה, ואם היא יכולה רק להביא את הדרכונים שלהם.

בן גזרה גורר את החבר'ה למטה

קסאווטס, פאלק וגזרה הם איחוד של כוחות אדירים, שלושה שחקנים מופלאים. את התסריט של קסאווטס הם שיכתבו ללא הרף תוך כדי יציאות שתייה ומפגשי אימפרוביזציות של שלושתם, התוצאה היא שהדמויות בסרט מבוססות במידה רבה על השחקנים המגלמים אותן. קסאווטס רצה שהשמות שלהם יהיו גם שמות הדמויות בסרט אבל פאלק וגזרה לבסוף החליטו שלא לעשות את הצעד מטשטש הגבולות הזה (אחד יותר מידי כנראה). הסרט הוא מסע התעוררות של שלושה אנשים, שלושה חברים שבעקבות מותו של חבר קיבלו תיזכורת שהם חיים. בין הרבה מאוד רגעים מבריקים, מקסימים ומצחיקים (הם צוחקים בינהם ואי אפשר שלא להצטרף), יש גם רגעים עצובים, דוחים, מכעיסים ומביכים שמציגים גבריות בצורה הכנה ביותר ולא ממקום של עמדה, אלא פשוט – הנה, ככה זה. ומי שלא נעים לו עם זה שימשיך להדחיק את המוות. אין כאן עמדה החלטית, או כוונה להסיק מסקנה או להעביר מסר. יש הרגשה שהסרט עצמו נמצא בתהליך של חיפוש ובדיקה במקביל לצופה (וגם במקביל לדמויות עצמן) ושאין איזו כוונת יוצר, אין שורה תחתונה שמהדהדת ברקע בציפייה מתוחה שיהיה איזה "בינגו". כמו בכל הסרטים של קסאווטס (שהוא אחד הבמאים האהובים עליי ביותר) ההתעסקות היא לא בשחור לבן אלא דווקא באפורים, ובניגוד למרבית הסרטים הקונטרסטיים הנגיעה של סרטיו במקומות הלא ברורים האלה מעוררת המון אי נוחות וגם המון רגשות ומחשבה.

בן גזרה בחולצה מרוממת רוח

אני מסיימת בימים אלה סדרה מדהימה בשם "הבלש המזמר" (עוד מעט פוסט בנושא),
על סופר שכותב עלילת ספר בראשו, העלילה מושפעת מהחיים, החיים מושפעים מהעלילה.. ועוד (עוד הרבה. עוד מעט.).

בהקשר זה, וגם באווירת חורבן הבית, נזכרתי בפתיח המלחיץ של 'אדפטיישן'.
התסריטאי דניס פוטר נבר בעצמו שם, כאן עושה זאת צ'רלי קאופמן.

תסריטים זה שמחה

לא ברור לי למה Margot at the Wadding לא הגיע לקולנוע אצלנו, כל כך אהבתי את הטריילר עד שממש חיכיתי לו על קוצים. צפיתי בו שוב ושוב ובדקתי כל הזמן באינטרנט מה העניינים איתו. בסוף נשברתי. לקחתי אותו ממדף החדשים באוזן.

את הסרט כתב וביים נוח באומבך, ש The Squid and the Whale הקודם שלו ממש מצא חן בעייני. בעקבותיו ראיתי את Kicking and Screaming, סרטו הראשון, ונחרדתי. סרט שכולו כוונות טובות, מוצף בציניות ועודף מודעות עצמית של העלילה והדמויות עצמן, נורא מתיש. רק אוסיף ואומר שיש שימוש מזעזע בפלאשבקים (מחצית הסרט) ובאפקט מציק שפותח אותם כדי להבדיל את העבר מההווה. קשה לי מאוד עם סרטים כאלה, אולי מתוך הזדהות, לכן כל כך מעודד לראות שסרט אחד לא מכתיב את סוג הקולנוע שבמאי עושה.

לפעמים יוצא שמטפסים על עץ גבוה

מרגו (ניקול קידמן) היא סופרת מניו יורק שנוסעת עם בנה הצעיר לחתונתה של אחותה, פאולין (ג'ניפר ג'ייסון לי – אשתו של באומבך), איתה היא ככל הנראה לא דיברה תקופה ארוכה. פאולין מתגוררת בבית הילדות שלהן עם בתה מנישואים קודמים ועם בעלה לעתיד, מלקולם (ג'ק בלאק), בחור סימפטי ומשעשע שעיקר עיסוקו הוא להיות לוזר.
מרגע שהסרט מתחיל שוכחים בכלל שיש שחקנית שנקראת ניקול קידמן, יש רק את מרגו והיא כל כך דומיננטית ואמיתית, כל כך מרוכזת וחומצית באישיותה. בכל רגע נתון היא עלולה להגיד למישהו את הדבר שהוא הכי לא רוצה לשמוע, וכמו שפאולין מתארת למלקולם במן פיצול אישיות: היא נוראית, אבל מקסימה, היא בלתי נסבלת, אבל אהובה, היא משוגעת, אבל צודקת, איזה כיף שהיא באה, לא ברור למה היא באה אחרי מה שהיה. וככל שהוא ינסה להסכים איתה כך היא תגיד את היפוכו של דבר על אחותה, ובכלל, לעתים פאולין מעדיפה שמלקולם פשוט ישתוק כי היא בעצם מדברת לעצמה.
הרבה דברים נשארים מחוץ לסרט, כמו הבן השני של מרגו (הבעל מגיח לשתי סצינות), הסיבה הספציפית שבגללה היא ואחותה לא דיברו, האחות השלישית והאימא.. כל מי ומה שלא נמצא בהכנות לחתונה נעדר. זה נותן תחושה כנה יותר, דווקא בגלל שלא מאלצים כל מיני סצינות שמסבירות הכל (כנראה לקח חשוב מסרט הביכורים). כל הסרט חי ונושם (ומתנשם), אין צילומי אווירה, או מעברים בין זמן ומקום. ארוחת ערב מתחילה הישר מתוך השולחן, מעיקר השיחה. קאט. שיחה בחדר השינה מצולמת מקרוב עם אותם אנשים שהרגע סעדו. יש הרגשה שיש דברים מחוץ לפריים, שהדמויות כל הזמן יודעות מי הן ומה עבר עליהן גם אם זה לא מוזכר בתסריט.
העלילה מתקיימת בעיקר בדיאלוגים, בדברים שצפים מעל פני השטח לאט לאט במערכות היחסים הסבוכות. היחסים התלותיים מאוד של מרגו עם בנה, הבעל (ג'ון טורטורו) שהיא חושבת להיפרד ממנו ונאחז בה, הדינמיקה השברירית גם כך עם אחותה שמתחתנת עם מישהו שלדעתה לא ראוי לה, הם רק חלק ממה שהולך ומתחמם.
יש קטע בעיצומו של ה-עימות בין האחיות שבו מרגו אומרת לפאולין "I kept my mouth shut.. " והיא עונה לה "You haven't kept your mouth shut! No, you haven't kept your mouth shut!"

מצד אחד דיי ברור שמרגו לא סתמה את הפה לרגע כל הסרט, מה שפחות ברור מאליו ושהמקורבים אליה לא מבינים זה שהיא עוד החזיקה בבטן, שיש עוד הרבה מאיפה שזה בא. וזה מייסר אותה יותר מכולם.

סיבוב בעיר עכורה, ברקע שיר קאנטרי. בחדר מוטל מעופש טולי שוכב במיטה ובוהה, הוא לוקח סיגריה אחרונה מהשידה לצדו ומגלה שקופסת הגפרורים ריקה. הוא מתחיל להסתובב בחדר, לפשפש בכיסי הבגדים ובבלאגן, לבסוף הוא יוצא עם הסיגריה היתומה שלו החוצה. הוא נעמד מול הכניסה ומסתכל על הרחוב. הוא מתחיל להתנועע במקום, זורק את הסיגריה ונכנס בחזרה, לוקח תיק מוכן וארוז מפינת החדר ויוצא. הוא הולך לנסות לחזור לכושר. כנראה שקורה כאן משהו שונה מבכל יום אחר, גם אם החוסר במצת זו הדחיפה הקטנה שהוא היה צריך.

".You. Can. Count. On me"

תקופת ג'ון יוסטון כבר מתקרבת לסיומה, אחד הסרטים שהותירו רושם במיוחד הוא Fat City. סטייסי קאץ' הוא מתאגרף לשעבר ואלכוהוליסט מיואש בהווה, ג'ף בריג'ס הצעיר (!) הוא מתאגרף מתחיל עם חלומות ותוכניות, סוזן טיירל היא אלכוהוליסטית מוזרה, מאנשי השוליים שבדרך כלל אף אחד לא רוצה לדעת מה הסיפור שלהם ויש עוד שלל מקומיים שחולפים על פני הסרט בקצב המסויים שלו (תחום האיגרוף עלול להטעות, בגלל ביריונים כמו 'רוקי' ו'מיליון דולר בייבי'). מצאתי את עצמי נקשרת לאנשים האלה שלא קורה להם שומדבר גדול מהחיים, השחקנים כולם פשוט נפלאים. במיוחד קשה להתגבר כאן על טיירל, שהייתה מועמדת לאוסקר על התפקיד הזה כמסתבר. הסצנה הפותחת מאוד יפה בעייני, והאחרונה.. או-הו. אחרי הסרט הלך רוח עגמומי השתלט על הכל וכל מה שנשאר לי היה להקשיב לקריס קריסטופרסון שבועיים.

I don't care what's right or wrong, I don't try to understand
Let the devil take tomorrow. lord, tonight I need a friend
Yesterday is dead and gone and tomorrows out of sight
And it's sad to be alone. help me make it through the night

ובנימה יותר אופטימית: אוהד הרחיב את האימפריה. הידד!
בדיוק אתמול התקלקל לי הדי.וי.די.. ובכן, יש לקוות שזה סימן טוב.
התקלקלו לי הרבה דברים לאחרונה, אולי אני על סף הצלחה מטאורית.

הגרגרן, כך גם אני, הוא אוכל כל.
באופן כללי, מהתיאור, הוא מאוד מוצא חן בעיני.