כבר לא צריך לבחור, השילוב המושלם בין אופרה לנישנוש. ועוד בסטופ מושן.

*תוספת לבעלי קיבה חזקה: ביונסה עושה את כרמן למען פפסי, בבימויו של ספייק לי.
(מבוסס על ההיפ-הופרה בכיכובה. כן כן.)

"Where The Buffalo Roam", סרט של ארט לינסון מ-1980 בכיכובו של ביל מאריי, מתאר כמה מקורותיו של העיתונאי
ד"ר האנטר ס. תומפסון, ממציא עיתונות הגונזו שהיה ידוע בחיבתו לאלכוהול, סמים וכלי נשק, וסלידתו מניקסון. השילוב של ארבעת המרכיבים האלה מייצר קוקטייל קטלני.
לצלילי פסקול מקורי של ניל יאנג, וחמוש, בין היתר, בעורך דינו המטורלל (פיטר בויל), יוצא תומפסון לפרק כל חלקה נורמטיבית שנקרית בדרכו ומשאיר מאחוריו שובל של הריסות ומצב רוח טוב.

קטע חביב עליי במיוחד מוויקיפדיה:
"בשנת 1970 תומפסון השתתף בבחירות מקומיות לתפקיד השריף במחוז פיטקין שבקולורדו מול שריף רפובליקני. במצע הבחירות הופיעו סעיפים כגון דה-קרימינליזציה של שימוש בסמים, הפיכת הרחובות למדרחובים מדושאים, איסור בנייה מעבר לגובה המסתיר את נוף ההרים ושינוי שם העיירה אספן ל-"Fat City".
הוא גילח את ראשו וכך כינה את יריבו - ששערו היה קצר - "ארוך השער" (כינוי גנאי להיפים)."

.

לא סיימתי לצפות בנער החידות ממומביי הבלתי נסבל (הטריילר בהחלט מייצג סגנונית את הסרט, מינוס כמה סצנות אונס ועקירות עיניים), אבל המסר החשוב עבר:
יש סיכוי שהשאלות במבחן הפסיכומטרי יתבססו על מהלך חיי באופן כרונולוגי, אחת אחת יטפטפו וישזרו להן לכדי אגדה מופלאה אשר סובבת את קורותיי. אמן.
אם לא, יש גם את הגישה של סקובי מאגדות וסיפורים שהשחיר את הריבועים בטופס התשובות בצורת 'FUCK THIS SHIT'.
יצא שהמתמטיקה שלו מאוד חזקה והאנגלית מאוד חלשה.

הנה אחד הרגעים האהובים עליי של סקובי, שמבין שלולא היטלר לא היינו קיימים. אי אפשר לקחת להיטלר את הקרדיט על זה.

לחברת סיגריות שווייצרית בשם parisienne people יש קמפיין מרשים של פרסומות שנעשו על ידי במאים ידועים.
החופש האמנותי שהמפרסמים נתנו גדול ומדובר במקבץ פרסומות ביזארי במיוחד.

בשלל שיצא לי לראות היו בין היתר (אפשר לראות בלינקים): רומן פולנסקי, ג'וזפה טורנאטורה, אנקי בילאל, רוברט אלטמן, האחים כהן, ז'אן-לוק גודאר, וים ונדרס ואמיר קוסטריצה.

החביבה עליי מכולן היא זו של דיוויד לינץ',  סרטון קצר ומהפנט שאפשר לשקוע בו ולראות בלופ:

*באתר של לינץ' אפשר לצפות בכל הפרסומות שלו. משעשעת במיוחד סדרת פרסומות לקפה בפחית של חברה יפנית, המבוססת על הסדרה טווין פיקס, ומשתתפים בה מיטב שחקניה (בכיכובו של קופר). אולי על מנת להתגבר על המבוכה שבקונספט המטופש, לינץ' דאג שזה יהיה מאוד מאוד מגוחך וחסר כל יומרה. בכל אופן, יצא חינני בעיני. לפי מה שכתוב באתר, החברה לא הייתה מרוצה וביטלה את סדרת הפרסומות שהייתה מתוכננת להמשך. לי זה דווקא עשה חשק לפחית, אבל אני גם צרכתי כל כך הרבה עוגות פירות וקפה בפעם האחרונה שצפיתי בסדרה שזה כנראה לא מייצג.

"וכשאמות אי פעם - ואני אמות בקרוב, זה ברור, אמות ולא אשלים עם העולם הזה,
שהרי גם אם אכיר אותו מקרוב ומרחוק, מבפנים ומבחוץ, גם אז לא אשלים איתו -
כשאמות, והוא ישאל אותי: "טוב היה לך שם? ואולי היה לך רע?"- אז אשתוק,
אכבוש עיני בקרקע ואשתוק; ואת האלם הזה מכיר כל מי שיודע מה סופה של שתיה כבדה וממושכת.
כי מה הם החיים אם לא השתכרות רגעית של הנשמה? וגם החשיכה שהנשמה אובדת בה?
כולנו כאילו שתויים, אבל כל אחד לפי דרכו"
(מתוך הספר 'מוסקבה - פטושקי' של ונדיקט ירופייב)

.

את התסריט ל - a day at the beach כתב רומן פולנסקי על פי סיפור קצר, הוא הפיק את הסרט וקיבל מימון בזכות הופעת אורח ללא תשלום של פיטר סלרס.
פולנסקי כבר ליהק את הצוות והיה אמור לביים אך בעקבות רצח אשתו, השחקנית שרון טייט, על ידי חבורת מנסון ב-69′, הוא העביר ברגע האחרון את הסרט לידיו של במאי בשם סימון הסרה (שמעון אבו חצירה).
הסרה, שהיה מיודד עם פולנסקי, היה במאי פרסומות בארה"ב וזהו סרטו העלילתי היחיד. שלוש שנים לאחר מכן הוא ביים בישראל את הסרט התיעודי "בן גוריון זוכר", ובו מתועדת שנת חייו האחרונה של דוד בן גוריון.
אחרי הצפייה בסרט דווקא סיקרן אותי לראות עוד משהו שהסרה עשה, והיה לי די חבל לגלות שהסרט היפה הזה לא קידם המשך עשיית סרטים שלו. הסיבה לכך היא אולי גם בגלל שהסרט נגנז ולא הגיע להקרנות בקולנוע (הוא הוקרן בכמה פסטיבלים לאחר שהושלם), ורק בשנים האחרונות קיבל הפצת די.וי.די.

ברני (מייק ברנס) מגיע לקחת את וויני מבית אמה ליום כיף, מרגע הגעתו הוא מקבל יחס חשדני ונשאל אם שתה, הוא עונה שלא ומגניב כוסית מארון המשקאות בסלון בזמן שהאם מחליפה בגדים. וויני מספרת לו שהיא יודעת שהוא שתה אבל היא לא רוצה שהם יריבו.
וויני היא ילדה קטנה וחייכנית, יש לה ברזלים על הרגל עקב מחלה והיא צולעת את דרכה במעיל גשם צהוב בעקבותיו של "הדוד ברני", שהוא בעצם אביה הביולוגי. היא לא יודעת שבן זוגה של אמה הוא לא אביה האמיתי, וכשברני מנסה להסביר לה שכואב לו להיקרא על ידה "דוד" היא מתבלבלת ומתעצבנת. בצדק. היא ממש קטנה ומשום מה ברני לא עושה לה הנחות.
במשך יום שלם וגשום במיוחד מתהלכים להם ברני ווויני בסביבת החוף, הגשם הנוראי לא מקבל מהם שום התייחסות (בטח שלא מטריה).
ברני זז ממקום למקום לפי פוטנציאל השתייה הגלום בו ווויני משתרכת מאחוריו.
שקוע בעצמו וביגונו הוא פוצח במונולוגים ארוכים של שתיין על החיים והאנושות. בטונים תיאטרלים ומחוות גוף גדולות הוא קורא אל עבר הים מילים קשות ווויני מתפוצצת מצחוק, היא מרותקת לכל שינוי טון, לכל קפיצה.
ברני יכול לתקוף מילולית אנשים באופן ספונטני, או לחטוף מכות ממישהו שהוא חייב לו כסף, אך וויני לא נבהלת. היא מושכת בידו ומבקשת ללכת כשהוא מתפרץ על זר, ומניחה דשא על הברך הפצועה שלו.
למרות ההזנחה הפושעת בהשגחה על הילדה, יש משהו יפה בדינמיקה המעוותת של השניים, היא כל כך צורמת ובלתי נסבלת לפעמים, אבל גם מיוחדת ונוגעת ללב.
אווירת הסרט מתמשכת ומטרידה. אין התקדמות עלילתית, ועדיין, יש תהליך הכרות הולך ומעמיק עם מאבקיו הפנימיים, המקבלים ביטוי מוחצן ביותר, של ברני, שהוא מעין גיבור הצגת יחיד (מבחינתו לפחות, מלבד וויני לצידו, חולפות על פניו עוד דמויות רבות).
היום שלהם ביחד ממשיך להתקדם בצורה עקומה ומסוחררת, ובקצב לא אחיד, לא ברור לאן.
דבר אחד בטוח, יהיה שם משהו לשתות.

כאן אפשר לראות את הסצנה בהשתתפותו של סלרס:

"There is no greater solitude than that of the samurai,
unless it is that of the tiger in the jungle… perhaps…"
- Bushido -
(book of the samurai)

כשז'אן פייר מלוויל הציע לאלן דלון את התפקיד הראשי בסרטו הסמוראי, כך נטען בתוספות, דלון עצר את מלוויל שהקריא לו את התסריט ואמר "כבר שמונה דקות אל תוך הסרט ועדיין אין לי שורה אחת - אני בפנים".
'הסמוראי' באמת ממועט בדיאלוגים, והדומם מכולם הוא הסמוראי המתבודד עצמו, דלון, שאת מעיל הגשם והכובע בטח הביא מהבית להפקות בהן השתתף.
ג'ף קוסטלו הוא רוצח שכיר צרפתי עם קוד התנהגות אתי של לוחם יפני, היוצא למשימה שמסתבכת ובעקבותיה נרדף על ידי המשטרה ומפעיליו הגנסטרים בו זמנית.
שמונה דקות אל תוך הסרט, אני בפנים. האווירה והאסתטיקה לא יכולים לאכזב, מדובר בסרט מיוחד.
לי אין במאורתי ציפור כנרית קטנה כמו לקוסטלו, אבל יש לי חתולה ג'ינג'ית שמנה שמצייצת כאחת כזו.
במסורת הסמוראי, אמעט במילים.

כך נפתח הסרט, מתוך התמונה הסטטית מתחיל לעלות עשן סיגריה ומתגלה דמות שכובה על המיטה.
הרגע שבו קוסטלו מנסה להתניע את המכונית הפרוצה ומביט דרך השמשה המנוקדת טיפות אל האינסוף יפיפה בעייני.
(אם בלונד רדהד לא שמעו את מנגינת הנושא של הסמוראי לפני שכתבו את elephant woman מדובר במקריות מופלאה)

(*משנות ה-60 בצרפת לשנות ה-90 בארה"ב, הסמוראי גוסט דוג של ג'ים ג'רמוש פורץ למכונית בסטייל אחר)

לפני יומיים, בגחמה של רגע, שכרתי את "המהמרים" של אלטמן שוב. זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה אותו, והוא סרט אהוב עלי מאוד, ואולי הסרט האהוב עלי, שני רק ל"שלום לנצח" (גם הוא של אלטמן). כשחזרתי הביתה הפעלתי אותו, רק לרגע, בשביל לטעום קצת מההתחלה, כי לא היה לי זמן לסרט שלם. כשכותרות הסיום עלו, לא הצלחתי להזכר במחשבה עצמאית אחת שחשבתי בעצמי או שנחשבה מעצמה במהלך הצפייה.

יכול להיות שזה קשור לגל הפוקר ששוטף אותנו כבר שנה, וגורם לנו, מהמרים רכים שכמותנו, לתור את עצמנו מדי ערב בשולחנות שונים עם הרכב משתנה, באזורים שונים של העיר. יכול להיות שזה לא קשור להימורים בכלל, אלא לדינמיקה הנפלאה שם, בסרט, ולחיבה האינסופית שאני מרגיש כלפי הדמויות הראשיות והמשניות.

בסרט משחקים ג'ורג' סיגל (שטרם ראיתי בסרט אחר, ואשמח מאוד להמלצות, אם למישהו יש), וכן אליוט גולד - השחקן האהוב עלי. שניהם נפגשים סביב טורניר פוקר חובבני, מתחבבים זה על זה, וממשיכים לבלות את המשך הסרט ביחד. עליות ומורדות, קרבות אגרוף ומרוצי סוסים, דכדוך מפסידים, וגם מנה הגונה של דכדוך מנצחים.

ועוד קטעון אחד קטן (רק דקה!): ג'ורג' סיגל, כתב במגזין, מגיע למשרד באיחור אחרי לילה עם אליוט, בתחילת הסרט. זאת הפעם היחידה בה פוגשים בדמויות שבמשרד, ובכל זאת, ובפחות מדקה, מתקבלת פה תמונה כל כך מלאה של הדינמיקה המשרדית. בתפקיד הבוס הצעיר - ג'ף גולדבלום, במה שבזמנו היה בוודאי תפקיד חייו.